מה עדיף? שילך ויחזור או שילך ולא יחזור? נילי התלבטה בשאלה הזאת.

תור
סיפור בתוך סיפור, או, סיפורו של הציור. שלחתי את הציור הזה כציור השבועי לכבוד שבת, לחברים ומשפחה. קיבלתי תגובות שונות:
"נראה חייזר תלת מימדי" | "אש אש מדורה לג בעומר הנה בא" | "מזכיר התפוצצות של לבה"
"עשית לי חשק לשקשוקה" | "שיהיה לכולנו מספיק אור וחום תמיד" | "כשאלוהים כועס"
"רוח מלבה אש ואוכלת את כל מה שבדרכה" | חבר לוחם אש כתב לי שעשיתי לו טריגר.
האמת היא שהתלבטתי אם לשלוח את הציור הזה. כתם מטורף של אדום, משובץ בצהוב. ספק מפחיד, ספק מאיים.
אבל הציור הזה בשבילי הוא משהו אחר לחלוטין. בהתחלה הוא הזכיר לי מפה של יבשת עלומה. במבט נוסף ראיתי שם שור דוהר. אמנם שור מרבה רגליים, אבל דוהר בחופשיות. זה הוביל לשם הציור: הדהרה משחררת | Gallop Sets You Free | Galopp macht frei
אז ברוח זו, נכתב הסיפור.
תור היה שור מוזר. בעדר בו גדל, לכל שור היו ארבע רגליים ואילו תור היה שור מרבה רגליים.
כשהיה קטן, הציקו לו כולם. רק הוריו אהבו אותו ושמרו עליו. חברים לא היו לו, כי חברי העדר הצעירים צחקו עליו ולא רצו להתחבר אליו. ההורים שלהם, אמרו להם לשמור ממנו מרחק ולא להתחבר אליו.
כאשר עדיין נחשב לעגל, הוא היה צמוד להוריו. תור התקשה להתהלך עם כל הרגליים שלו. תמיד התבלבלו לו הרגליים והוא נפל. כל נפילה כזאת לוותה בצחוק רועם של כל העדר.
בגיל חצי שנה צמחה לו קרן מהראש וככל שגדל הקרן הלכה והתארכה עד שהגיעה כמעט לזנב.
בגיל שנה הוא התייצב סוף סוף על הרגליים והחל ללכת בבטחה. בתחילה הלך בצעדים קטנים ובקצב מדוד. הוא חשש שאם ינסה לדהור הוא יפול.
כאשר היה בן שנה וחצי, רדף אחריו אחד משוורי העדר. לתור לא הייתה ברירה. הוא היה בטוח שיפול, אבל בכל זאת החל לדהור. ואז גילה דבר נפלא: הדהרה משחררת.
הוא גילה שהוא יותר יציב על רגליו במהלך הדהירה. פתאום לא התבלבלו לו הרגליים. ככל שדהר מהר יותר, הרגיש משוחרר יותר. עכשיו כבר לא פחד מאף אחד.
ואז, קרה דבר מוזר. לתור נולדה עדת מעריצים. אף אחד לא היה מסוגל להתחרות בו.
כשדהר הוא נראה כמו כתם אש גדול וקרן אחת צהובה שמתנופפת לאחור.
