אבודה בשלג

הילדה רין,  גדלה במחוז אאומורי.

רין גדלה בכפר המבודד נישימֶיה. היו שם נופים עוצרי נשימה, אבל רין תמיד חלמה על העיר הגדולה.

להוריה, כמו לאנשים רבים בכפר, היה מטע תפוחים והחיים בבית סבבו סביב הטיפול במטע. גם היא וגם אחיה הגדול עבדו במטע מגיל קטן. כשהייתה בת ארבע, כבר עזרה באיסוף התפוחים שנפלו מהעץ. כאשר גדלה עזרה במיון התפוחים.

אבל ליבה של רין לא היה בתפוחים. כאשר החלה ללמוד קרוא וכתוב, נפתח בפניה עולם שלם. בבית הספר היתה ספריה ורין החלה לקרוא ספרים. העולם שנפתח בפניה שבה את ליבה. בעיקר אהבה סיפורים על נערות שחיו בעיר הגדולה, מוקפות בבניינים ובכלי רכב. עיר שאינה שוקטת על שמריה לרגע. היא דמיינה את שאון העיר. ממש שמעה בראש את הקולות הרוחשים שם.

אחיה נהג להקניט אותה:

״מה, רין? שוב חלמת שאת במקום אחר? תראי איך מיינת את התפוחים. צריך לחזור על המיון מההתחלה. אי אפשר ככה. אמא ואבא סומכים עליך. הם לא יודעים שאת העבודה האמיתית עושה מִיּוֹ, הבת של השכנים שעובדת כאן. תמיד אחרי שאת הולכת, היא עושה סדר בסלים שמיינת״. 

ההורים, כמובן, לא ידעו כלום. הם היו בטוחים שרין היא ילדה שעושה את המוטל עליה.

״תבין. אני לא עושה את זה בכוונה. כשאני מתחילה למיין אני מאוד מרוכזת. אני כולי עם התפוחים. אבל זה כל כך משעמם. אני רוצה לנסוע ולטייל לראות את הערים הגדולות. לפחות את אאומורי שהיא העיר הקרובה אלינו. שאלתי את המורה בבית הספר והיא אמרה שאין כאן תחנת רכבת ואי אפשר ללכת ברגל״.

השיחה הזאת חזרה בכל מיני וריאציות. כמעט בכל יום. רין הייתה כבר בת עשר כשהחליטה שהיא לא רוצה לראות יותר תפוחים, לא להריח אותם, לא לאכול אותם, לא לגעת בהם. פשוט לא רוצה להיות ליד תפוחים. היא החליטה שתמצא את דרכה אל אאומורי. 

כעבור כמה ימים היא מצאה מפה בספרית בית הספר שבה יש את נישימֶיה ואת אאומורי. היא לא התייחסה לעניינים פעוטים כמו קנה מידה ומרחק אמיתי. על המפה זה נראה ממש קרוב והיא החליטה לצאת לדרך.

ההתחלה נראתה מבטיחה. הדרך היתה מוכרת לה מטיולים שעשתה עם בית הספר. היא ידעה שהדרך הזו מובילה להירוסאקי. היא ידעה גם שיש אוטובוס מהכפר שלה לשם, אבל היא לא רצתה לקחת את הסיכון שמישהו יכיר אותה ויחזיר אותה הביתה. היא נסעה פעם עם אביה וזכרה נסיעה קצרה מנישימֶיה להירוסאקי.  לכן הייתה בטוחה שהיא יכולה ללכת ברגל.

התחלת המסלול היתה משעממת. שלג שנערם בשולי הדרך ועצים. כעבור זמן מה היא התעייפה והתיישבה בצד הדרך כדי לאכול את אחד הכריכים שהביאה איתה. בזוית העין היא קלטה תזוזה. בהתחלה היתה בטוחה שזה רק משחקים של אור וצל, אבל אז נשמע גם רחש. היא קמה ממקומה והחלה להסתכל. בצד הדרך היא ראתה את הנואוסאגי (ארנבת יפנית). 

היה נראה כאילו הארנבת קפאה באמצע הקפיצה. רין החליטה שיהיה ממש נחמד ללטף אותה. היא ניסתה להתקרב אליה אבל הארנבת התרחקה עוד קצת. רין החליטה לנסות לפתות אותה. היו לה בתיק פלחי תפוחים והיא הניחה אחד מהם על השלג. הארנבת הסתכלה בחשדנות ורחרחה את האויר. רין התרחקה קצת והארנבת ניצלה זאת כדי לחטוף את התפוח ולברוח. בקושי ראתה אותה נעלמת בין השיחים.

רין חיכתה קצת, אבל הבינה שהארנבת לא תבוא שוב והיא המשיכה בדרכה. מדי פעם שמעה רחשים אבל היא לא הצליחה לראות מי השמיע אותם. עכשיו. התחילה לחשוש קצת. מה יקרה אם תתקל בדב שחור. פתאום היא נזכרה באזהרות שהיו מפרסמים בכפר. היא נזכרה גם שאחד השכנים אמר שראה פעם דב גדול ולמזלו הוא היה רחוק.

הדרך התארכה והיא עדיין לא ראתה סימנים שיראו שהיא מתקרבת להירוסאקי. אולי טעתה בדרך? כבר התלבטה מה לעשות ואז בעיקול הדרך ראתה שלט לכיוון הירוסאקי. היא הייתה עייפה מההליכה והחליטה לשבת לנוח קצת ולאכול עוד כריך. היו לה גם תפוחים, אבל היא השאירה אותם למקרה חרום. 

פתאום, מבין העצים הקרובים לדרך, היא ראתה שמציץ עליה יצור מוזר.

היא היתה כל כך מטושטשת ועיפה שתחילה הוא נראה לה כמו חד קרן, אותה חיה דמיונית שקראה עליה בספרים. אבל היא התעשתה מהר וניסתה לזהות את החיה שלא היתה מוכרת לה. החיה נראתה כמו עז או אולי אייל. מבט מדוקדק יותר הראה שיש לו שתי קרניים ולכן אופציית החד קרן  ירדה מהשולחן. היא ניסתה להיזכר בשיעורי הטבע בהם למדו על החיות השונות הנמצאות באזור. היא נזכרה שהמורה דיברה על חיה בשם קָמוֹשִיקָה שהיא לא אייל ולא עז. היא פשוט קָמוֹשִיקָה.

״שלום קָמוֹשִיקָה״ אמרה רין בחיוך. החיה המשיכה לבהות בה ולא זזה ממקומה. הם עמדו כך כמה דקות ואז רין ניסתה להתקרב. הקָמוֹשִיקָה, שכנראה נבהלה, השמיעה צפירה חדה, הסתובבה ונעלמה בין עצי היער.

רין נאנחה. היא לא ידעה מה לעשות. מעולם לא היתה לבד במשך זמן רב. תמיד היה מישהו מהמשפחה או מהשכנים. עכשיו, כבר לא היתה בטוחה בדרכה, אבל רין היתה עקשנית והחליטה שהיא לא תוותר על החלום שלה.

היא המשיכה ללכת בקצב איטי. היה נראה שהשמש עומדת לשקוע ואז היא ראתה אורות מרחוק. מעודדת מהמראה היא המשיכה ללכת עד שהגיעה אל האורות. היא הגיעה להירוסאקי. עכשיו היתה כבר שעת בין ערביים ורין הבינה שהיא אבודה. המראות מסביב לא היו מוכרים לה ועוד מעט יהיה כבר חשוך לגמרי. 

פתאום יצא מישהו מאחד הבתים.

״רין? מה את עושה כאן? איפה אבא שלך? למה את לבד?״

היא הסתכלה וראתה שזה אבא של מִיּוֹ. רין התחילה לבכות.

״אני, אה, אני רציתי להגיע אל אאומורי. הייתי בטוחה שזה לא ממש רחוק מהכפר שלנו״.

״אבל למה? ואיך חשבת להגיע לשם? אי אפשר ללכת ברגל אל אאומורי. זו נסיעה של כמעט שעה ברכבת מכאן.״.

״אני חייבת להגיע לשם. תבין, קראתי ספר בספריה שנקרא ׳הרפתקאות רין בעיר הגדולה׳. הוא מספר על ילדה שגרה בעיר אאומורי. העיר ממש יפה והחיים של רין מאוד מעניינים. יש לה הרבה חברות והיא לא מתעסקת בתפוחים כל היום״.

״את מבינה שההורים שלך בטח דואגים לך? הם יודעים בכלל שיצאת? השארת להם מכתב?״

״מה? לא. אני לא ברחתי מהבית. רק רציתי לבקר בעיר. במפה זה נראה כל כך קרוב. הייתי בטוחה שאני יכולה ללכת ולחזור עד הצהריים. יצאתי ממש מוקדם בבוקר״.

״בואי רין. אחותי גרה כאן. בואי נתקשר אל ההורים שלך. קודם נרגיע אותם ואחר כך נראה מה עושים״.

הם התקשרו ואחיה ענה:

״רין? הכל בסדר? איפה את? כל הכפר יצא לחפש אותך. היינו בטוחים שקרה לך משהו. איפה את?״

אבא של מִיּוֹ לקח את שפופרת הטלפון.

״כאן אקירה, אבא של מִיּוֹ. אני נמצא בהירוסאקי ובמקרה פגשתי כאן את רין. היא מספרת סיפור מוזר. נראה שהכל בסדר איתה, אבל אני לא מבין את הסיפור. אני יוצא בעוד כמה דקות לנישימֶיה ואביא אותה איתי. תעדכן את כולם״.

אחרי ארוחת ערב, אקירה ורין יצאו לדרך. רין היתה שקטה וניסיונותיו של אקירה לדובב אותה לא צלחו. בסוף הניח לה והיא נרדמה עד שהגיעו לנישימֶיה.

רין חששה שיכעסו עליה. היא הבינה שעשתה משהו רע שהדאיג את ההורים שלה ואת כל הכפר. אבל הם פשוט שמחו שהכל בסדר ואמא שלה אמרה:

״ראיתי השבוע את הספר ׳הרפתקאות רין בעיר הגדולה׳ ליד המיטה שלך. לא חשבתי שבאמת תצאי לדרך בעקבות הסיפור. את מבינה שזה סיפור דמיוני, נכון? אחיך סיפר לנו שקשה לך עם העיסוק בתפוחים. יש לנו מספיק עובדים עכשיו ואנחנו נבדוק אפשרויות אחרות עבורך. נראה מה מעניין אותך ומה אפשרי״.

״ואאומורי?״ אמרה רין, בקול רווי דמעות.

״אאומורי? אאומורי תחכה לך עד שתגדלי״.