זרים בשלכת פרק ו׳

תזכורת:

היא: אלינור וילובי, נורה בפי מכריה, הגיעה מלונדון לכנס מדעי בבולוניה. היא ירדה מהרכבת עם מזוודה אחת ומטרייה שספק אם תזדקק לה.

הוא: לורנצו ריצ'י, יליד בולוניה, הולך באותו בוקר מתחת לארקדות, אותן שדרות מקורות עם עמודים שהעין נוטה לראות בהן משהו אינסופי. הוא, כדרכו, מהורהר ושקוע במחשבות.

כאשר נורה הגיעה למסעדה עם אמיליה ודומניקו, לורנצו וג'וזף כבר היו שם. נורה הצטרפה אליהם ואמיליה ודומניקו התיישבו בשולחן קרוב ושקעו בשיחה.

בשולחן של לורנצו שררה שתיקה. נורה לא ידעה מה לומר ולורנצו היה במבוכה. למעשה, נראה שהוא מעדיף להיות במקום אחר. ג'וזף הציל את המצב והציע להזמין שתיה ומנות ראשונות. הוא לא המתין לתשובה והזמין פינולטו מבעבע (Pignoletto frizzante), לחם מקומי וממרח עגבניות ובצל (Friggione). היין נמזג לכוסות ולורנצו החל לדבר. 

״אני יליד בולוניה ולמדתי רפואה באוניברסיטה כאן. זה היה בשנות השישים של המאה העשרים. בשנת הלימודים הראשונה הגיעה בחורה בריטית בשם מריאן. היא משכה את תשומת ליבי ומהר מאוד נעשינו חברים. למדנו יחד. נפגשנו לארוחות. לפעמים לבד ולפעמים עם חברים. יצאנו גם לחופשה משותפת באגם קומו עם החבורה שלנו. אני הייתי מאוהב במריאן. למעשה, היא היתה אהבת חיי. חשבתי שגם היא אוהבת אותי ובדמיוני כבר ראיתי אותנו מתחתנים וחיים יחד״. 

לורנצו השתתק וניכר שהוא מתקשה להמשיך וג׳וזף ניסה להקל עליו.

״לורנצו ממש מתקשה לדבר על התקופה הזאת. בהרבה מובנים הוא עדיין חי אותה״.

לורנצו נאנח והמשיך לדבר.

״ידעתי שמריאן אוהבת אותי, אבל היה ברור שהיא לא רואה בי בן זוג. אני הייתי אופטימי וחשבתי שאם אחכה בסבלנות, הזמן יעשה את שלו. ואז הגיע ג׳ון, בחור בריטי עם ארשת פנים רצינית. הוא הצטרף לשנת הלימודים השלישית שלנו והיה ברור שמשהו קורה למריאן״.

נורה היתה נסערת. היא גילתה דברים חדשים על הוריה. הם לא דיברו על התקופה באיטליה. תמיד חשבה שהם למדו בלונדון. היא לא ידעה מה לומר ופשוט לגמה מהיין ואכלה קצת מהלחם והממרח. מסביב לשולחן השתררה שוב שתיקה. אחרי כמה דקות, לורנצו לגם מהיין, כחכח בגרונו והמשיך לדבר.

״השינוי התרחש לאט. עדיין בילינו ולמדנו ביחד, אבל עכשיו תמיד ג'ון היה איתנו. במשך הזמן מריאן התנתקה מהחבורה שלנו ובילתה יותר עם ג׳ון. לקראת סוף שנת הלימודים הם הודיעו לנו שהחליטו לסיים את הלימודים בלונדון ולעשות את ההתמחות שם. מריאן בקשה לדבר איתי. היא הסבירה שתמיד תהיה לי פינה חמה בליבה, אבל היא אוהבת את ג׳ון והוא מתקשה לראות אותה בחברתי. היא סיפרה שהחליטו לשים את הפרק האיטלקי של חייהם מאחור ואמרה שהיא מבקשת שלא אנסה ליצור איתה קשר לאחר שתיסע״.

״לורנצו הסתגר בתוך עצמו", אמר ג'וזף, "הוא הקדיש את כל זמנו ללימודים ואחר כך לעבודה כרופא״.

״ולא הכרת מישהי אחרת?״, שאלה נורה, ״לא רצית משפחה? ילדים?״

״לא יכולתי. פשוט לא יכולתי ליצור קשר חדש. ליבי לא היה פנוי״.

״אני לא כל כך מבינה. עד היום לא ידעתי שההורים שלי היו באיטליה. למעשה, אני מתקשה לדמיין שהם חיו כאן. הם היו בריטים לכל דבר ועניין. נסיעות לא עניינו אותם. מעולם לא שמעתי אותם מביעים רצון לבקר בארצות אחרות. אני חושבת שאולי מדובר באנשים אחרים עם אותם השמות״.

לורנצו חייך והוציא תמונה מכיס הג'קט שלבש.

״האם זו אמך?״

נורה הביטה בתמונה והשתתקה. לא היה ספק שזו אמא שלה. גם הדמיון ביניהן מאוד בלט בתמונה הזאת והיא הבינה איך לורנצו וג׳וזף זיהו אותה. איך יכול להיות שלא סיפרה לה על השנים באיטליה? אביה היה תמיד רציני ומיעט בדברים אבל אמא שלה סיפרה סיפורים על תקופת הלימודים. מסתבר שהיא לא סיפרה הכל.

״אני צריכה לעכל את מה שסיפרת לי. אני פתאום מרגישה שלא הכרתי את ההורים שלי. לפחות לא את כל סיפור חייהם. יש לי עוד הרבה שאלות, אבל כרגע אני מוצפת ברגשות. אני מעדיפה ללכת לדירה שלי. נוכל להפגש שוב מחר או ביום אחר?״

״בוודאי״, אמר לורנצו, ״אני לגמרי מבין את הקושי שלך. הנה מספר הטלפון שלי. דברי איתי כשתרצי. אני אשמח להפגש שוב״.

נורה לקחה את כרטיס הביקור ונגשה אל השולחן של אמיליה ודומניקו שבדיוק סיימו לאכול.

״אני הולכת לדירה. אספר לכם מחר על השיחה״.

״חכי״, אמר דומניקו, ״נלווה אותך״.

הדרך הביתה עברה בשתיקה. אמיליה ודומניקו הבינו שנורה לא רוצה לדבר. הם נפרדו לשלום וקבעו להפגש לארוחת בוקר. הלילה היה לילה נטול שינה עבור נורה והיא קיבלה בברכה את בוא הבוקר.