הקליטה בעיר הדינוזאורים

המשך לסיפור משפחת הדינוזאורים

תזכורת קצרה: אמא בלה, אבא ברוך וגורי, משפחה של טריצרטופס, עוזבת את אזור המחיה שלה ונודדת דרומה למקום מגורים חדש. המשפחה נודדת בין מקומות שונים ובסוף מגיעה לעיר הדינוזאורים. עזבנו אותם פעורי פה מול המקום המוזר שהגיעו אליו ומול החיות המוזרות שהיו שם. אל המשפחה ניגשה אחת מהחיות המוזרות והתחילה לדבר.

״שלום. אתם חדשים כאן, נכון? בזמן האחרון מגיעים אלינו הרבה מבקרים. בנינו כאן עיר שתוכל לקלוט את כל מי שירצה ויוכל להגיע לכאן״.

הסתכלנו עליו ולא ממש הבנו מה הוא אומר למרות שהוא דיבר בשפה שלנו. אבל לא הבנו מה זו עיר ומה זה היצור הזה.

״תראו, הכי פשוט יהיה אם פטריק ידבר איתכם. בואו איתי״.

לא היתה לנו ברירה והלכנו איתו. הסתבר שפטריק הוא דינוזאור כמונו. היצור אמר לו כמה מילים והלך. כולנו התחלנו לדבר ביחד.

״מה….״, ״מי….״, ״איפה אנחנו?״

פטריק עצר אותנו. ״בואו נלך למקום שקט יותר. אם תרצו תוכלו לאכול ואני אסביר לכם הכל. לפחות אני אנסה להסביר. אני לא בטוח שאני מבין הכל״.

הלכנו איתו לאזור שהיו בו הרבה שיחים אבל אנחנו לא היינו רעבים. בכלל, היינו מאוד מבולבלים ויותר מהכל רצינו הסברים.

״אתם צריכים להבין שאתם נמצאים במקום אחר, שונה לגמרי ממה שהכרתם. אפשר לומר שזה עולם אחר, או ליתר דיוק, אותו עולם בזמן אחר. ג׳וני, הבחור שהביא אתכם אליי, הוא אחד האנשים שהקימו את המקום הזה״. 

״אתה אומר הרבה מילים שאין להן משמעות״ אמרה אמא של נולי. היא התכוונה להמשיך אבל פטריק עצר אותה.

״אני יודע שיש לכם הרבה שאלות אבל אני מציע שתתנו לי לספר עד הסוף. אני ממש אשתדל להסביר ואחר כך גם אראה לכם כמה דברים שיעזרו להבין״.

הנהנו בהסכמה. מה כבר יכולנו לעשות?

״העולם בו חיינו נהרס. אחר כך התפתחו בעולם הזה חיים אחרים. בין השאר הגיעו לפה אנשים והם התחילו לחקור מה היה כאן לפניהם. כשהם גילו שפעם היה כאן עולם מלא בדינוזאורים מכל מיני סוגים, הם ממש רצו ליצור כאן מקום שבו יוכלו הדינוזאורים שוב לחיות. זה היה תהליך מאוד ארוך. כלומר, עברו הרבה שנים עד שהם הצליחו. הם הצליחו לייצר שערים בזמן והציבו אותם בכל מיני מקומות. תבינו, ברגע שעברתם את השער, נשאבתם קדימה בזמן והגעתם לכאן״.

״בבקשה״, אמר אבא של נולי, ״אתה עושה לי כאב ראש. אנחנו רוצים לחזור למקום שלנו. אני לא מבין מה קורה כאן ואני לא רוצה להשאר כאן. אנחנו פשוט נחזור אחורה. אני לא יודע מה זה שער, ואני לא זוכר שעברנו דרך משהו, אבל אתה כנראה יודע על מה אתה מדבר. אז, בבקשה, קח אותנו לשער הזה ואנחנו נלך״.

״אבל, אבא, תראה איזה מקום יפה זה. אני רוצה להשאר כאן. חוץ מזה, שכחת שרצינו לברוח מהמקום שהיינו בו? שכחת את הדיוניסוס המסוכנים? אני לא חוזרת לשם״. כדי להדגיש את דבריה, נולי רקעה ברגלה. 

אני ידעתי שכשנולי רוקעת ברגלה, אי אפשר לשנות את דעתה. ״אני נשאר עם נולי״ אמרתי, לפני שההורים שלי יגידו משהו. ההורים שלי ושלה החליפו ביניהם מבטים. הם התלבטו מה לעשות ואיך להגיב למרד הזה שלנו.

״תראו״, אמר פטריק, ״אני לא בטוח שיש לכם אפשרות לחזור לאותו מקום. השערים האלה לא יציבים. אם תרצו, בשלב מאוחר יותר אוכל לתת יותר הסברים. כרגע, המצב הוא שאתם כאן ואם הבנתי נכון את נולי, בכל מקרה לא רציתם להשאר במקום הקודם. אני יודע שזה לא קל לעיכול אבל אני מבטיח לכם שהחיים כאן טובים. בואו נמצא לכם מקום שתוכלו להיות בו. השמש עוד מעט שוקעת וצריך להתארגן ללילה״.

פטריק מצא לנו מקום נעים להיות בו והלך לדרכו. היו שם מים והיו הרבה צמחים כך שיכולנו לאכול ולשתות כמה שרצינו. כל אחד מאיתנו היה שקוע במחשבות שלו ולא התחשק לנו לדבר, אז תפסנו לנו פינה והלכנו לישון. בבוקר התעוררתי לקול צהלותיה של נולי: ״קום כבר, עצלן. אני כבר אכלתי ארוחת בוקר. בוא נלך לטייל. פטריק היה כאן ואמר שאנחנו יכולים להסתובב כאן חופשי״.

רציתי לישון עוד קצת אבל הבנתי שאין לי סיכוי. קמתי בפנים זעופות, הסתכלתי על הפנים המחייכות של נולי ולא יכולתי להשאר זועף. חייכתי. ברור שחייכתי. ראיתי שההורים שלנו כבר מסתובבים באזור ומדברים עם דינוזאורים שונים שפגשו. הייתה שם אווירה טובה ונולי הייתה כבר חסרת סבלנות, אז יצאנו לשוטט בסביבה. אמא ביקשה שנחזור בעוד שעתיים לשיחה עם פטריק.

אני לא יודע אם נדבקתי בהתלהבות של נולי או שהמקום באמת היה כל כך כיפי. בכל כיוון שרצנו, היו מקורות מים והיו שיחים לאכילה. לא ראינו דינוזאורים טורפים מסביב וזה שימח אותנו. פגשנו עוד גורי דינוזאורים והם צירפו אותנו לחבורה שלהם. מהר מאוד כולם כרכרו מסביב לנולי. היא הייתה דינוזאורית יפהפיה והיה לה חיוך כובש. לכולם היה סיפור דומה. רגע אחד היו במקום בו נולדו וחיו ורגע לאחר מכן הגיעו לכאן. ניסיתי לנהל שיחה ולדלות יותר פרטים אבל זה לא עניין את אף אחד. כולם העדיפו לשחק. כמובן ששכחנו את ההבטחה לחזור אחרי שעתיים.

אמא באה לקרוא לנו והלכנו איתה. הגענו לחבורה שכללה את ההורים שלנו, את פטריק ואת האיש שקיבל את פנינו אתמול. האיש התחיל לדבר.

״קוראים לי ג׳וני. אני יודע שאתם מבולבלים. אני מקווה שבינתיים הספקתם להתרשם מהמקום. אני רוצה להראות לכם משהו קוראים לזה סרט. הסתכלו לכאן״

הסתכלנו לכיוון שהוא הצביע ונבהלנו. פתאום הופיעו מולנו הרבה דינוזאורים, כולם רצים ועל ראשם יש מטר של אבנים גדולות. היה בום גדול וכל הדינוזאורים נעלמו.

״זה מה שקרה לכל הדינוזאורים שהיו בסביבה שלכם. כולם נעלמו. אנחנו, בני האדם, הגענו אחרי הרבה שנים. כאשר התחלנו לחפור ולגלות, הבנו שהיה כאן עולם שלם של דינוזאורים. עולם שלם שנעלם. היינו קבוצה של אנשים שחשבו שאולי אפשר להציל אתכם, או לפחות חלק מכם. השקענו הרבה שנים במחקר ובבדיקות, גילינו הרבה על סוגי הדינוזאורים השונים שחיו כאן. הבנו שחלק היו טורפים וחלק היו צמחונים, כמוכם. הצלחנו לפתח שער שיכול לאתר דינוזאורים בזמן שלפני ההכחדה ולהעביר אותם לזמן שלנו. החלטנו להקים ערים נפרדות לטורפים ולצמחונים״. 

בינתיים הצטרפו אלינו עוד דינוזאורים שאישרו את הדברים של ג׳וני. כמובן שאף אחד לא היה בזמן שהדינוזאורים נעלמו, אבל הם סיפרו על חוויה דומה לשלנו. הם היו במצוקה כלשהי באזור המחיה שלהם, חיפשו פתרון ומצאו את עצמם כאן.

״תבינו״, אמר אחד מהם, ״גם אנחנו היינו בהלם. לא הבנו מה קורה ולאן הגענו. אבל אז הגיע פטריק. הוא הגיע לבד וסיפר שבאזור שלו היה מטר של אבנים וכל הדינוזאורים נפגעו. רק הוא שרד. הוא הציע שנקים כאן קהילה ונראה מה יקרה. הרי זה נראה מקום טוב להיות בו״.

״כן״, אמר ג׳וני, ״פטריק הציל את המצב. מהר מאוד גילינו שהשער שלנו עובד רק בכיוון אחד. היו כאלה שרצו לחזור למקום שלהם ולא הצליחו. היו גם כמה תאונות. אחרי פטריק הגיעו עוד כמה דינוזאורים עם אותו סיפור. הרוחות כאן נרגעו והקהילה החלה לשגשג. גם ההחלטה שלנו להפריד בין טורפים לצמחונים עזרה. פתאום כולם מצאו את עצמם במקום שבו הם לא צריכים לחשוש שמא יהפכו לארוחת הצהריים של מישהו אחר״.

״תראו״, אמר פטריק, ״החיים כאן די פשוטים. ג'וני והאנשים שלו מנהלים כאן את המקום. הם דואגים לכל שלא תחסר כאן צמחיה למאכל. אני ועוד כמה דינוזאורים עוזרים להם. במשך הזמן, אם תרצו, תוכלו גם אתם להשתלב. בואו נפזר את האסיפה כאן. אני רואה שהגורים כבר הצטרפו לחבורת הגורים שלנו. אני מציע שגם ההורים ינסו להשתלב וליצור חברויות. אני כאן לכל שאלה או בקשה שיש לכם״.

כולם התפזרו ונשארנו רק אנחנו וההורים. נולי כבר היתה חסרת סבלנות.

״נו, גורי, בוא. החברים מחכים לנו״.

הסתכלתי על אמא ואבא. ידעתי שלא קל להם. הם החליפו מבטים ואבא אמר:

״קדימה. לכו לשחק. אנחנו ננסה להבין איך חיים כאן״.

על החיים בעיר הדינוזאורים, בפרק ההמשך.