סיפורה של קבוצת אנשים שהחליטו לעזוב את כדור הארץ ולהתיישב בכוכב לכת חדש. פרק א': הקדמה וסיפור הטיסה.

זרים בשלכת – פרק ב׳
תזכורת:
היא: אלינור וילובי, נורה בפי מכריה, הגיעה מלונדון לכנס מדעי בבולוניה. היא ירדה מהרכבת עם מזוודה אחת ומטרייה שספק אם תזדקק לה.
הוא: לורנצו ריצ'י, יליד בולוניה, הולך באותו בוקר מתחת לארקדות, אותן שדרות מקורות עם עמודים שהעין נוטה לראות בהן משהו אינסופי. הוא, כדרכו, מהורהר ושקוע במחשבות.
בבוקר המחרת, נורה כבר לא חיפשה את רוברט. היא לא הבינה מה קרה, אך החליטה להניח לו. כבר הבינה שלא תהיה לה בעיה להסתדר בלעדיו וממילא הקשר ביניהם לא היה קשר של חברות אמיצה. היא נכנסה לקפיטריה שהיתה די ריקה בשעה מוקדמת זו. כבר במבט חטוף על האוכל הבינה שאין כאן את הדברים אליהם היא רגילה. החליטה להיות הרפתקנית ולקחה קורנטו ממולא בקרם וניל וקפוצ'ינו והתיישבה ליד אחד השולחנות. מהר מאוד הצטרפו אליה חלק מחבריה לארוחת הערב.
בינתיים, בביתו, לורנצו היה מאוכזב מהמכתב שקיבל אתמול. לא היה לו קשר למה שמעסיק אותו. הוא התלבט איך להתחיל את היום והחליט ללכת לאוניברסיטה. מכיוון שרצה לעשות מחקר מקיף, הוא ביקש מג׳וזף שיצטרף אליו. כאשר הגיעו אל שערי הספריה, נורה חלפה על פניהם בדרכה להרצאות הבוקר. מבטה הצטלב עם מבטו של ג׳וזף והוא נראה מעט מופתע. למעשה, היה נראה שהוא מזהה אותה, אבל לפני שהספיק לומר משהו, לורנצו קרא לו והם נכנסו אל הספריה.
נורה לא ייחסה חשיבות למפגש האקראי הזה. היא מיהרה אל ההרצאה ויותר מכך, חיכתה לפגישה שלה עם אמיליה. היא עדיין לא התרגלה לעובדה שהיא קוראת לפרופסור קאנט בשמה הפרטי. ההרצאה ניתנה על ידי איש יבשושי שלא הצליח לעורר עניין בשומעיו. היא ממש ספרה את הדקות לסיום ההרצאה ומיהרה אל המפגש המצפה לה.
הן נפגשו במשרד שהיה לפרופסור קאנט באוניברסיטה. כאשר נורה הגיעה, אמיליה כבר חיכתה לה. בחדר עמד גבר עם פניו לספריה.
״בואי נורה, היכנסי. זהו דומניקו ויטאלי. הוא עוזר המחקר שלי והוא מלווה אותי כבר הרבה שנים. אני חושבת שהוא יוכל לעזור לנו עם כתב היד שלך. בואי נראה אותו״.
נורה חייכה במבוכה. היא לא ציפתה לאדם נוסף בפגישה עם אמיליה. היא הוציאה את כתב היד שהיה מונח בקופסא סגורה היטב.
״מצאתי את כתב היד הזה במקרה. לפעמים שולחים אלי עיזבון ספרים של אדם שנפטר ערירי או שליורשיו אין עניין בספרים שהשאיר. את רוב הספרים שמגיעים אליי, אני מעבירה לספריה. רק מידי פעם קורה שאני משאירה אצלי אחד או יותר מהספרים. לפני זמן מה הגיעה אליי חבילה. החבילה הכילה את כתב היד הזה וצורף אליה מכתב קטן ובו המילים הבאות:
׳דוקטור וילובי, אני יודע שאת חוקרת כתבי יד. כתב היד הזה עבר אצלנו במשפחה. אין לי למי להוריש אותו והחלטתי לתרום אותו למדע. כלומר, לתת לך לחקור את עברו ומוצאו של כתב יד מסתורי זה. בהצלחה׳
המכתב הגיע ללא שם הכותב וללא כתובת. ערכתי מספר בדיקות על כתב היד ונראה שהוא אכן כתב יד עתיק״.
דומניקו עטה כפפות והושיט את ידו אל הספר. הוא בדק בזהירות את הכריכה ובדק אותה עם זכוכית מגדלת.
״הממ… זה מעניין. נראה שיש כריכה נוספת שמסתתרת מתחת לכריכה החיצונית. לא נתקלתי בדבר כזה. נראה שמישהו ממש התאמץ להסתיר את הכריכה המקורית. אני חושב שנצטרך ללכת למעבדה כדי לבדוק יותר ביסודיות. אשמח אם תצטרפי אליי״.
נורה התרגשה למשמע הדברים.
״עכשיו אני מבינה. ראיתי שיש משהו מתחת לכריכה, אבל לא הצלחתי להבין מה. נוכל ללכת למעבדה עכשיו? אם תוכל, אני אשמח להצטרף. אמיליה, זה בסדר מבחינתך?״
אמיליה חייכה. ״אני מבינה שההרצאות בכנס כבר פחות מעניינות. אני רואה שאיבדתי את שניכם לטובת כתב היד המסקרן הזה. לכו למעבדה. אחרי שאסיים את המחויבות שלי להיום, אצטרף אליכם. אולי ניפגש לפני כן לארוחת צהריים ותעדכנו אותי אם כבר מצאתם משהו״.

לורנצו וג'וזף נכנסו אל הספריה. משהו במקום הזה תמיד עורר בלורנצו תחושת התעלות. הוא אהב את מדפי העץ החומים והשולחנות העתיקים ויכל לבלות שעות בינות לספרים שחלקם היו עתיקים מאוד.
אבל הוא לא בא לכאן כדי לבלות. בשנה האחרונה הוא עסק בחקר מחלת הפּוֹרְפִירְיָה. זה החל במקרה שפגש כרופא ובמשך הזמן הפך למעין דיבוק. הוא רצה להבין כל מה שאפשר על המחלה. הוא בא היום לספריה כדי לבדוק כתבי יד מהמאות ה 16 וה – 17. הוא היה בטוח שהסוד הגדול של המחלה, טמון בעבר.
כאשר התחילו לעבור בין המדפים, ג׳וזף אמר לו:
״אתה מבין שהרבה אנשים לא שמעו על המחלה הזאת. אני לא בטוח שאני מבין מה זה״.
״אנחנו בספריה עכשיו וזה לא מקום מתאים לספר בו סיפורים. לפחות לא בקול. אומר רק שזו מחלה תורשתית נדירה ובמשך מאות שנים איש לא ידע לקרוא לה בשם. אתה כבר יודע שיש לי עניין אישי במחלה. אני מציע שנתחיל לעבוד״.
