רגע של שמחה

יושבת במשרד, כעוסה ורוגזת. כבר לא זוכרת מה היה האירוע הספציפי, הרי היו כל כך הרבה. חוץ מזה, בכל זאת עברו כבר 30 שנים, פחות או יותר.

עדיין זוכרת את החדר. עברנו למשרדי "ענבל" בלב המושבה הגרמנית, רחוב עמק רפאים. בניין בין שתי קומות ששופץ לכבודנו.

מי שישבה בחדר הזה, מונתה למנהלת סניף ירושלים ועברה לחדר המנהל. החדר התפנה והתברר שהוא נחשק מאוד. בכל זאת, חדר פינתי בקומה השניה, ללא שותפות לחדר. שלא כדרכי, נאבקתי. הייתי זקוקה לפינה הזאת כמו אוויר לנשימה.

היו טיעונים לכאן ולכאן ואני זכיתי. קיבלתי את החדר והתברר לי שגם שם, הרחש בחש במשרד לא נעלם לגמרי. גם לכאן הגיעו הדי המרמור הכללי והטרוניות.

ואני? אני מנסה לשמור על רוגע, מנסה להתנתק. לעיתים, כמו ביום הזה, נהגתי לסגור את דלת החדר ולשקוע בעבודה. פשוט להתנתק.

דופקים בדלת ואני עונה בחשש: "כן?" וחושבת שאין לי כוח. אין לי כוח לאף אחת.

הדלת נפתחת ולחדר נכנסות חנה ועדנה, חברותיי. נכנסות עם חיוך מאיר ושובה לב ועם זר כלניות ביד.

"ידענו שיש לך יום קשה. רצינו לשמח אותך קצת".

אני מסתכלת עליהן והרוגז מתפוגג. איך אפשר לכעוס אל מול חיוך כזה? איך אפשר לכעוס אל מול זר כלניות?

החיוך שלהן מדבק וגם אני מחייכת מאוזן לאוזן. עוברת בי תחושה של רוגע והקלה. הכלניות משרות עליי שמחה. גם בהמשך היום, מספיק מבט אחד בהן כדי לעשות לי טוב בלב.

זר כלניות קטן וחיוך של חברות. דבר פשוט וקטן ששינה לי את היום מקצה לקצה.