שיחה ביני לבין הילדה שהייתי

"את יודעת? קיבלתי משימה בקורס כתיבה דיגיטלית שעשיתי."

"מה זה קורס דיגיטלי ומה המשימה?"

"אה, נכון. שכחתי שכל עולם המחשבים זר לך. דמייני לעצמך מכשיר שהוא מעין טלוויזיה ושם יש קורסים זמינים תמיד. את מדליקה את המחשב, בוחרת קורס ופשוט צופה ומאזינה."

"נו, זה כמו השיעורים בטלוויזיה הלימודית, לא? Here we are in the center of town."

"אההה, כן, לא, לא בדיוק. קשה לי קצת להסביר את ההבדלים. אבל את יודעת מה? בואי נגיד שכן, טלוויזיה לימודית."

"אבל מה המשימה? ואיך אני קשורה לזה? יש לי מספיק שיעורי בית משלי שאני לא עושה"

"הי, לא לגלות את הסודות. כולם חושבים שהייתי ילדה טובה ותמיד עשיתי שיעורי בית. את עושה לי בושות."

"למה? מה כל כך נורא בזה?"

"בכל זאת, זה לא חינוכי. אולי יקראו את זה הנכדנים או הנכדניות?"

"את מדברת בשפה זרה. אני לא מבינה מה את אומרת."

"מה? למה? אה, את מתכוונת לנכדנים ונכדניות?"

"כן. מה זה?"

"לא מה, אלא מי. תראי, כשמישהו מהאחים או האחיות שלך מתחתן ונולדים להם ילדים אז הם אחיינים או אחייניות. נכון?"

"כן."

"עכשיו, תארי לך שעברו הרבה שנים ומישהו מהאחיינים התחתן ונולדו לו ילדים. מה הם בשבילך?"

"נו, באמת. מאיפה לי לדעת? אפילו אחיינים אין לי."

"טוב, תקשיבי: יהיו לך אחיינים ואחייניות ולהם יהיו ילדים. הילדים האלה הם הנכדנים שלך. חמוד, לא?"

"נשמע נחמד. אולי תגלי לי מה המשימה?"

"אה, זה קל. עשינו אותה ביחד. הייתי צריכה לכתוב דו שיח בין אתי של היום לאתי של אז. אולי ניפגש לשיחות נוספות."