אתי של היום ואתי של אז. שיחה מהראש. מה יתגלה בה?

העולם שמעבר לבור
יעל טיילה בחורשה הקרובה לביתה. היא שקעה במחשבות ולא שמה לב לבור שנפער בשביל והיא נשאבה לתוכו. היא לא היתה מוכנה לעולם אליו הגיעה.
גווני הכחול סינוורו אותה. מעולם לא ראתה ריכוז כזה של כחול. אולי בציור, אבל בוודאי לא בטבע. ואז, הריחות הכו בה. בליל של ריחות. חלקם מוכרים וחלקם לא. חלק מהריחות היו נעימים. אבל לא כולם. כל שאיפה דרך האף, החדירה אליה את הריחות והיא לא יכלה להימלט מהם.
בעודה מתמודדת עם הצבעים והריחות, נשמע קול עמוק.
״שלום, אני נמרוד, הדרקון הכחול. שליט ממלכת הספיר. מזמן לא הגיעה אלינו בת אנוש לביקור. מה שמך?״.
בתחילה, לא הבינה מהיכן הקול מגיע. אבל אז היא ראתה אותו דואה לעברה, דרקון כחול.
״אני יעל ואתה דרקון?״ אמרה יעל בפליאה. ״מה? אתה יודע לדבר? לא, רגע. איפה אני בכלל. זה בטח חלום. אבל איך אני מריחה את כל הריחות האלה בחלום? מה קורה לי?״
הדרקון צחק.
״לאט לך בת אנוש. ברור שאני יכול לדבר. אני לא עוף משא. באמת, לא לימדו אותך כלום? לאן התדרדר העולם שמעבר לבור? את לא חולמת. פשוט הגעת לעולם אחר. מידי פעם מתאפשרים מעברים כאלה. הריחות שאת מריחה הם הריחות שאת חושבת עליהם. בואי נעשה ניסוי. חשבי על ריח שאת אוהבת במיוחד. ממש דמייני אותו ואז תשאפי עמוקות. על איזה ריח חשבת?״
״לימון. אני אוהבת ריח של לימון שנסחט עכשיו״, אמרה יעל ונשמה עמוק. עכשיו, הריח היחיד היה ריחו הנפלא של הלימון. היא החליטה לשחק קצת. היא חשבה על עוגת שמרים עם שוקולד שזה עתה יצאה מהתנור. היא שאפה ואת חושיה מילא ריח של עוגת שמרים טריה.
״בואי. תריחי את זה״ אמר נמרוד ונתן לה פרי כחול. ״קוראים לו פלמינגו ויש לו טעם חמצמץ. תטעמי״.
״אתה מדבר שטויות. פלמינגו זה עוף והוא בכלל ורוד. כולם יודעים״.
״אולי בעולם שלך זה ככה. כאן, בממלכת הספיר, אני מחליט. זה פרי שקוראים לו פלמינגו. את רוצה לטעום?״
יעל לקחה את הפרי ורחרחה. היה לו ריח נעים אך לא מוכר. היא היססה ולבסוף נגסה בפרי. היה לו טעם של שזיף, אבל לא בדיוק. כאילו ערבבו שזיף עם שוקולד. הפרי היה ממש עסיסי והיא נהנתה לאכול אותו.
״קדימה, בואי נצא לטיול ברחבי בממלכה שלי. אני רוצה להראות לך כמה דברים״.
דמיונה של יעל הרקיע שחקים. היא כבר ראתה את עצמה מתעופפת על גב הדרקון ברחבי הממלכה. ממש כמו בספרים שאהבה לקרוא.
״כן, בטח, אני ארכב עליך?״
הדרקון כמעט נחנק. פיו פלט להבות כחולות וסגולות.
״לרכב עליי? את רוצה לרכוב עליי? אני נראה לך עוף משא? אף אחד לא רוכב עליי. אנחנו נטייל ברגל ואני מציע שנזדרז כי בני אנוש קודמים שהגיעו, נשארו לפרק זמן קצר. עשרים או שלושים שנה. לא יותר״.
יעל נבהלה. היא לא תכננה להגיע לכאן ובוודאי לא חשבה על המשמעות של להישאר במקום הזה.
״תראה, אני לא יכולה. יש לי משפחה וחברים. יש לי עבודה והרבה עיסוקים. אני יכולה להתעכב כאן רק כמה דקות. בטח לא עשרים או שלושים שנה״.
״הרגעי. הזמן מתנהג אחרת כאן ומעבר לבור. שלושים שנה בזמן ממלכת הספיר זה בערך עשר דקות בזמן אנוש. אפילו לא ירגישו שהלכת. את באה?״
יעל נלחצה. לרגע אפילו חשבה לנסות לטפס החוצה מהבור, אבל כאשר הסתכלה לכיוון הפתח דרכו נפלה, היא ראתה שהפתח סגור.
״למה הפתח סגור? איך אני אחזור לעולם שלי? תפתח לי את הבור. אני רוצה לצאת עכשיו״.
הדרקון רק חייך.
״תראי יעל, המעבר בין העולמות שלנו הוא אקראי. לפעמים נפערת מעין מנהרה שדרכה מגיע בן אנוש. אני לא יודע מה גורם לזה ואיך זה קורה. אבא שלי, השליט הקודם של ממלכת הספיר, הסביר לי שקוסמים עתיקים שחיו כאן לפני אלפי שנים, יצרו את הפתחים האלה. אולי הם השתמשו בהם כדי לעבור בין עולמות. כיום, המעברים האלה פשוט קורים. הם נפתחים, ונסגרים אחרי מספר דקות. לפעמים לא מגיע אף אחד ולפעמים, כמו עכשיו, מגיע מישהו. יש פתחים נוספים כאלה לעולמות אחרים. בהמשך השער נפתח ומאפשר לך מעבר בדיוק למקום שהגעת ממנו. אל תדאגי״.
נו, איך אפשר לא לדאוג? ברור שיעל דאגה, אבל היא הבינה שאין לה ברירה. אז היא נשמה עמוק והצטרפה לטיול עם נמרוד. מהר מאוד היא נשאבה לעולם אליו הגיעה. פתאום נשמעה מוזיקה.
״את שומעת את המוזיקה? זה כחול הזנב. הוא שילוב של איש ודרקון והוא מנגן בכל מיני כלים. אולי נצליח לראות אותו. בכלל, יש כאן יצורים שונים ואנחנו נפגוש חלק מהם״.
״המוזיקה הזאת… היא פשוט חודרת ללב. יש בה משהו נוגה מצד אחד, ומצד שני היא משדרת תקוה. אני אשמח לראות את מי שמנגן״.
הם פנו בעיקול ואז ראו אותו.

הוא ניגן על כלי נגינה שלא היה מוכר ליעל והוא היה שקוע כולו במנגינה.
״אהממ, כחול הזנב, יש לך אורחת. שמה יעל״.
כחול הזנב הביט ביעל וחייך חיוך עצוב.
״שלום יעל. אבא שלי הגיע מהעולם שלך לפני מאות שנים. הוא ניגן בארמונות מלכים והיה מאוד מבוקש. יום אחד הוא הגיע לכאן ונשבה בקסמה של ממלכת הספיר. יותר נכון לומר שהוא נשבה בקסמה של דרקונית מסוימת. אני הבן שלהם. את האהבה לנגינה ירשתי מאבא שלי״.
״הוא לא התחרט שנשאר כאן?״
״לא. היו לו כאן חיים טובים וארוכים. הוא אהב את אמא שלי ואותי. הוא אמר שכאן הגיע לשלווה שלא היתה לו בעולם האחר״.
״ואתה? לא סקרן אותך לראות את העולם ממנו בא אביך?״
״זה באמת מסקרן, אבל אין לנו אפשרות לצאת מכאן. המעברים הם רק של מי שמגיע מעולם אחר. כשאבא שלי החליט להישאר כאן, הוא ויתר על האפשרות לחזור. הביני, המקום הזה משנה אותך. גם במראה וגם בהתנהגות״.
יעל הרגישה שהיא מתחילה להישאב אל העולם הקסום הזה. כחול הזנב נגע לליבה. נמרוד הסתכל עליה ואמר:
״יעל. לפני שאת מקבלת החלטה אני מציע שתראי סרטון שעשה אבא של כחול הזנב. הוא מיועד לאנשים כמוך. את צריכה להבין שלא היה לו פשוט כאן. אני חושב שהמנגינות הנוגות של כחול הזנב נובעות מכך. בואי, תראי״.
״אני מדבר אליך, בת אנוש שהגיעה מהעולם הישן שלי. חיי כאן לא היו קלים. במשך עשרות שנים נאלצתי להסתגל לעולם זר. הכל זר כאן. בהתחלה ממש חוויתי מתקפה על חמשת החושים. זה לא פשוט לראות את העולם בכחול. לפעמים מצאתי את עצמי ממש מתגעגע למעט ירוק או אדום. בטח הבנת כבר שהריחות כאן שונים. דרך ההרחה שונה. אם את לא שמה לב, משתלטים עלייך ריחות שונים. אני בחרתי לחיות כאן ואני לא מתחרט. היה לי טוב עם אשתי ועם בני. אבל אלה לא חיים שהייתי ממליץ עליהם לכל אחד. נצרי את הזכרונות שאספת כאן, וכשיפתח לך הפתח, חזרי אל עולמם של בני האנוש״.
כאשר הסתכלה שוב מסביב היא ראתה שכחול הזנב נעלם. היא נשארה עם נמרוד שהסתכל עליה בדאגה.
״בואי יעל, אני מרגיש שהמעבר שלך נפתח. את יכולה לחזור לעולמך ומי יודע, אולי עוד תשובי לבקר כאן״.
יעל הסתכלה עליו בעינים דומעות. פתאום התקשתה להיפרד מממלכת הספיר. היא הרגישה שהיא רוצה להשאר כאן. לפחות עוד קצת.
״בואי יעל״, אמר נמרוד בעדינות, ״בואי לפני שהפתח שלך ייסגר״.
יעל הסתכלה מסביב ואז הבינה שזה לא עולמה. זה עולם מסקרן ומעניין, אבל היא לא רוצה לחיות כאן. היא נפרדה לשלום מנמרוד, הלכה אל הפתח ומצאה את עצמה על השביל בו צעדה.
