ביי ביי פחד

פחד יקר, או שלא. זהו מכתב פרידה.

כן, כן שמעת נכון אני נפרדת ממך. אתה תלך לדרכך ואני אלך לדרכי. הגיע הזמן.

מפחדת להשמיע את קולי. מפחדת להתבטא. הרי אין לי שום דבר חכם לומר. כל עוד אני שותקת, אני בבחינת "גם אויל מחריש חכם יחשב" (משלי י"ז פסוק כ"ח).

ההחלטה להיפרד מהפחד הזה אינה חדשה. זהו תהליך שמלווה אותי בשנים האחרונות ואיכשהו נדרש לחידוש אחת לתקופה.

לא עוד! הפעם אנחנו נפרדים. אין לך הצדקה ואין לך מקום אצלי. אתה יודע? שנים גרמת לי לשתוק, להתחבא. להתבצר מאחורי חומות הגנה. אבל, זהו. מאסתי בך.

תחושת השחרור נפלאה. אם יש לי מה להגיד, אשמיע את קולי. מקסימום, השומעים לא יתפעלו. אולי, אפילו, יחשבו שאמרתי דברי הבל. אז מה?

זו אני ואלה דבריי, ומי שלא טוב לו יום טוב לו.

רוצה לספר משהו? אספר. רוצה לשתף בחוויה שעברה עליי? אשתף. רוצה להתייחס לענייני דיומא? אביע את דעתי. רוצה לחוות דעה על ספר או ציור? אחווה.

מרגישה שהשלתי מעליי משקל עודף, ירד ממני עול.