המערה

רינה עמדה בפתח המערה והתלבטה. כשהייתה ילדה קטנה, יצאה להרבה טיולים עם הוריה ובחלק מהטיולים נכנסו למערות. תמיד אהבה את החלק הזה של הטיול. היא הרגישה שהיא נכנסת למקום קסום וחיכתה לגלות את הצפון בו. אבל אז הגיע הטיול בכיתה י"ב. טיול שהפך לסיוט. היא נתקעה במחילה המובילה אל תוך המערה והמדריך נאלץ להזעיק צוות חילוץ. הצוות התעכב וגם לאחר שהגיע, פעולת החילוץ הסתבכה ונמשכה זמן רב. מאז, אינה יכולה להיכנס למקומות סגורים. חשה מחנק אפילו במעלית. במשך שנים רבות נמנעה מטיולים בטבע. רצתה להימנע מהסיכון שתידרש להיכנס למקום סגור. עכשיו, עשר שנים אחרי, היא התרצתה ויצאה לטיול עם דן. הוא אמר שיש גם מערה יפה במסלול, אבל למראה המצוקה שלה, מיהר לומר שיש שביל עוקף ולא חייבים להיכנס למערה. המסלול היה מהנה. רווי מים וצמחיה. מזמן לא נהנתה כך. כעת, עמדה בפתח המערה והמסתורין קסם לה. משהו בצבעי הכחול והירוק קרא לה להיכנס פנימה. היא נעמדה במקומה ולא יכלה לזוז. דן הגיע אליה, חיבק והרגיע אותה והצביע על השביל שמשמאל. רינה עדיין לא משה ממקומה. בליל של רגשות הציף אותה. רצון עז להיכנס למערה משולב בחרדה גדולה. דן הציע שיעצרו כאן לארוחה קלה והיא נענתה בשמחה. ישבו מול פתח המערה, אכלו כריך וקינחו בפירות.לפתע, רינה קמה ממקומה והתקרבה לפתח המערה כשהיא מתנשמת בכבדות. דן ניגש אליה, מנסה להרגיע ומבין שהיא לא איתו. ראשה וליבה נמצאים במקום אחר. לא רואה אותו כלל. הוא ניגש לתרמיל ומחליט לשלוף את נשק יום הדין: שוקולד בלגי משובח שרינה אוהבת במיוחד. הוא קנה אותו כדי להפתיע אותה בסוף הטיול אבל החליט שעכשיו זה הזמן. ריח השוקולד עולה באפה של רינה והיא חוזרת אל המציאות. מסתכלת על דן, מחייכת, לוקחת את השוקולד ופונה בצעד מהיר אל המערה. דן, המום לרגע, מתעשת, אוסף את חפציהם וממהר בעקבות רינה אל תוך המערה. אחרי מבוא צר, מגיעים לחלל המערה. מעין אולם גדול שצבעי הכחול והירוק שולטים בו ביד רמה. רינה יושבת על רצפת המערה ומתנשפת בכבדות. דן ממהר אליה, רוצה לחבק ולהרגיע, אבל אז הוא רואה את מבטה. חיוך נסוך על פניה ועיניה בורקות. היא מצביעה אל חלל המערה אך מתקשה לדבר. דן מתיישב לידה, מחבק אותה ומחייך אליה ברוך. "הכל בסדר רינה?" הוא שואל בדאגה. ורינה נושמת נשימה עמוקה ומסבירה: "המסדרון הצר שהוביל לכאן, היה נורא. הזכרונות הציפו אותי והתקשיתי לנשום. אבל משהו דחף אותי להמשיך. לא לעצור. אחרי כמה דקות, שנדמו כנצח, הגעתי לכאן והסתחררתי. התיישבתי על קרקעית המערה, עדיין התקשיתי לנשום, אבל ההוד שמסביב פיצה על הכל. תודה דן. תודה שהבאת אותי לכאן, ותודה שאפשרת לי לקחת את הזמן ולא לחצת עליי להיכנס". "את מוכנה להמשיך אל מעמקי המערה?" שואל דן, ורינה מסתכלת עליו במבט מזועזע ואומרת: "אולי בפעם הבאה".