זרים בשלכת – פרק ד׳

תזכורת:

היא: אלינור וילובי, נורה בפי מכריה, הגיעה מלונדון לכנס מדעי בבולוניה. היא ירדה מהרכבת עם מזוודה אחת ומטרייה שספק אם תזדקק לה.

הוא: לורנצו ריצ'י, יליד בולוניה, הולך באותו בוקר מתחת לארקדות, אותן שדרות מקורות עם עמודים שהעין נוטה לראות בהן משהו אינסופי. הוא, כדרכו, מהורהר ושקוע במחשבות.

לורנצו וג'וזף נשארו לשבת במסעדה. לורנצו נאנח והחל לדבר.

״אתה מלווה אותי כבר הרבה שנים ג'וזף ויודע עליי יותר מכל אדם אחר. הגיע הזמן שאספר לך למה אני עוסק בחקר מחלת הפּוֹרְפִירְיָה. לפני כשנה וחצי יצר איתי קשר חבר ילדות שחי ברומא וביקש שאקח חופשה מהעבודה ואבוא אליו. זה חבר שהיה לי כמו אח. גדלנו יחד ולמדנו כאן באוניברסיטה. דרכינו נפרדו כשהוא עבר לרומא. שמרנו על קשר של מיילים ושיחות טלפון אבל כמעט לא יצא לנו להיפגש. הבקשה שלו לא היתה שגרתית וכששאלתי אותו מה קורה, הוא ביקש שאבוא ואז יספר לי הכל. כאשר הגעתי נדהמתי לראות את מצבו. הוא סיפר לי על המחלה. סיפר שיש לו גלים של כאבי בטן לא מוסברים, אבל הכי נורא זה הבלבול והחרדה. זה בא בהתקפים. בהתחלה ההתקפים היו נדירים, אבל עכשיו זה כמעט כל יום. הוא הסביר שיש דרכים לטפל במחלה, אבל במקרה שלו היו סיבוכים נוספים. הוא ביקש שאבוא כדי שנוכל להיפרד. הבטחתי להיות איתו ולעשות למענו כל שאוכל. לקחתי חופשה ללא תשלום מבית החולים ונשארתי איתו עד הסוף״.

״אתה מדבר על ריקרדו?״

״כן. אני מדבר עליו. הייתי איתו כחודש, עד שנפטר. במשך החודש הזה למדתי הרבה על המחלה שלו ועל הקשיים באבחונה. הוא סיפר גם על כל מיני אמונות הקשורות למחלה הזאת. אמונות שאין להן קשר עם המציאות אבל מקשות על החולים בפּוֹרְפִירְיָה. חזרתי לכאן נחוש לגלות את כל מה שאני יכול על המחלה הזאת ועל תולדותיה. כמו שאתה יודע, פרשתי מהעבודה בבית החולים וכל זמני מוקדש למחקר. אני רוצה להפריך את כל האמונות וגם לגלות פרטים נוספים על המחלה״.

״מה שאתה מספר על הבלבול והחרדה מסתדר עם מה שמצאתי היום בכתבים בספריה. מסתבר שהחולים סובלים גם מהזיות וההתנהגות שלהם לא תמיד צפויה. מכיוון שהמחלה באה בהתקפים ובעבר גם לא הייתה דרך לאבחן אותה חוץ ממה שסיפר החולה, היו הרבה אמונות טפלות הקשורות לענין. היו בטוחים שהוטל כישוף על האיש. הרי אין דרך הגיונית להסביר את מה שקורה. הרבה פעמים האנשים האלה נודו מהחברה. במקרים אחרים חשבו שהאדם לקה בשיגעון״.

״לפחות היום יש דרך להבין מה באמת קורה לחולים, אפילו שזה עדיין לא פשוט. אני מציע שנסיים את היום, ג'וזף. בוא נלך הביתה. נחזור מחר לספריה״.

נורה התקשתה להירדם. היא ישבה עם המחשב והשוותה את הצילומים שעשו היום עם מחקרים אחרים שבוצעו על כתבי יד מאותה תקופה. משהו בכריכה החיצונית נראה לה חשוד. זה נראה כאילו מישהו במאה העשרים ניסה ליצור כריכה שתראה כאילו נעשתה במאות קודמות. היא החליטה לוותר על ההרצאות מחר ולבלות את כל היום במעבדה. היא שלחה הודעה לדומניקו והודיעה לו על החשד שלה ועל ההחלטה שלה. היא כמובן לא תבקש ממנו לוותר על הרצאות, אבל קיוותה שיצטרף אליה. היא פגשה את דומניקו בארוחת הבוקר ולשמחתה, הוא אמר שהוא יצטרף אליה למעבדה, אחרי שיחה שיש לו עם אמיליה. 

בדרך למעבדה היא פגשה את ג׳וזף. הם כמעט נתקלו זה בזו.

״אני מצטער. הייתי שקוע במחשבות. למעשה אני…״

נורה לא חיכתה שיסיים את דבריו. ״אין צורך להתנצל. גם אני הייתי שקועה. אני חושבת שראיתי אותך אתמול במסעדה. היה נראה שאתה רוצה לומר משהו, אבל החבר שלך עצר אותך. האם אנחנו מכירים?״

לפני שג׳וזף הספיק לענות, לורנצו, שעד עכשיו נשען על אחד העמודים, הצטרף אליהם. עכשיו השתררה שתיקה מביכה ונורה תהתה אם הוא שמע את מה שאמרה.  

״אתה הגבר שנתקל בי וברוברט לפני מספר ימים. אני מתחילה לחשוש ממה שקורה כאן״.

לורנצו חייך בעצב.

״אני מצטער שאני גורם לך לתחושות לא נוחות. המפגשים בינינו, זה שלפני כמה ימים וזה של אתמול בערב במסעדה, היו מקריים לחלוטין. אבל אני מודה שאתמול בערב הזכרת לי נשכחות. לא הייתי בטוח שאני רוצה לפתוח את זה. זה פצע ישן שעדיין כואב. הכל, כמובן בהנחה שאני צודק וההורים שלך הם מי שאני חושב שהם״.

״ההורים שלי? איך יכול להיות שאתה מכיר את ההורים שלי?״

״יכול להיות שאני טועה, אבל האם לאמך קוראים מריאן? ולאביך ג׳ון?״

נורה הסתכלה עליו בתדהמה. ״כן, זה נכון. אני לא מבינה איך אתה יודע מי הם הוריי? איך קישרת אותי אליהם? אני בטוחה שמעולם לא נפגשנו״.

״אני מתנצל על חוסר הנימוס שלי. אפילו לא הצגתי את עצמי. אני לורנצו ריצ'י. האם השם הזה מוכר לך? האם ההורים שלך הזכירו אותי?״

״לא, הם לא דיברו עליך. לפחות לא איתי. אני בטוחה שאם הייתי שומעת את השם הייתי זוכרת אותו״.

לורנצו וג'וזף הסתכלו אחד על השני. לורנצו נראה קצת המום.

״אם יורשה לי״ אמר ג'וזף, ״אני מציע שניפגש שלושתינו לארוחת ערב ונספר לך הכל. אני בטוח שלורנצו ישמח לשמוע על הורייך ועלייך. מה דעתך על מפגש במסעדה שהיינו בה אתמול? הייתי מציע שגם החברים שלך יצטרפו, אבל אני חושב שזו תהיה שיחה אישית ואולי תעדיפי לא לחשוף דברים״. 

״אני חושב שהרעיון של ג'וזף הוא רעיון טוב. הדברים שיעלו בשיחה הם בהחלט אישיים עבורי ואני מעדיף שלא ישתתפו בארוחה עוד אנשים. אם זה יקל עלייך, אולי כדאי שגם הם יבואו למסעדה״.

 נורה התלבטה. האנשים האלה זרים לה והיא לא יודעת אם היא יכולה לסמוך עליהם. אבל איך היא יכולה לוותר על מפגש עם אדם שהכיר בעבר את הוריה? לבסוף קיבלה החלטה.

״אני אבקש מדומניקו ואמיליה שיבואו איתי למסעדה. הם לא ישבו איתנו, אבל זה יתן לי תחושת ביטחון״.

הם סיכמו להיפגש במסעדה בערב ונפרדו. לורנצו וג'וזף פנו לכיוון הספריה ונורה הלכה למעבדה. ראשה הסתחרר. היא הרגישה שיש לה עכשיו שתי תעלומות לפתור. אחת תאלץ לחכות לערב ואילו את תעלומת כתב היד, היא קיוותה לפענח במעבדה, בעזרת דומניקו.