מכונת הזמן

לאן ניסע הפעם, שאל אותי ליבי ואני עניתי: לא לאן, למתי? לאיזו נקודה בזמן תרצי לחזור לביקור?

שאלה מעניינת. יש כל כך הרבה רגעים והרבה ארועים בחיי שהייתי שמחה לחזור אליהם. אי אפשר לבחור. התלבטתי עד שהבנתי שמכונת הזמן היא לא משהו חד פעמי, תמיד אוכל לחזור למכונת הזמן ולחוות שוב את מה שהיה, מנקודת מבט שונה.

הפעם בחרתי לבקר בבת מצווה שלי. ארוע של פעם בחיים. אני מגיעה במכונת הזמן לארוע ונכנסת בשקט, לא רוצה להפריע, לא רוצה לשנות כלום. איזה כיף שמזג האוויר עדיין קיצי ואפשר לחגוג בחוץ. לא, לא בגן ארועים. מי חשב על זה לפני ארבעים שנה. אני עוטה את גלימת הרואה ואינה נראית שלי, ונכנסת בשערי הבית. שער חיצוני היה לביתנו שבשכונת הבוכרים, שער שלרוב היה פתוח. כבר שם אני שומעת קולות צחוק, אוירה טובה. נכנסת לחצר ורואה חבורת נערות צוהלות. יושבות בחצר ומצחקקות.

אבל היכן כלת השמחה? אה, הנה היא עומדת ליד אחת החברות, לבושה בשמלה אדומה עם פס לבן ונועלת נעלי לק בצבע בורדו. היא שופעת חיוכים וחוזרת לשבת במקומה. מסתבר שהגעתי לשלב חלוקת המתנות. שעון מההורים, שרשרת מדבורה ועכשיו החברות. אני נזכרת במתנה אחת ספציפית ומחכה לה. מחכה בסבלנות שכל חברה תגיש את מתנתה, צופה במבט ההפתעה והשמחה של הכלה, באמירת התודה ובחיבוק.

והנה מגיעה המתנה לה חיכיתי. פנינה שולפת חבילה, עטופה בנייר עיתון. הסקרנות של כולן גדולה כמו החבילה. וכאן מתחיל תהליך הקילוף. מורידה שכבת נייר עיתון, ותחתיה שכבה נוספת. החבילה ממשיכה לשמור על סודה. הסקרנות הופכת להתרגשות. מעניין מה חבוי שם. עוד שכבת עיתונים יורדת ומתחתיה? הפתעה. עוד שכבת עיתונים.

עכשיו כולן מתלחששות. מה זה? מה חבוי שם? אני שמה לב שלמרות שאני יודעת את הסוד, אני ממתינה כמו כולן בנשימה עצורה. עוד כמה שכבות של נייר עיתון יורדות והסוד מתגלה. אחרי שניה של הלם, כולן פורצות בצחוק. גם כלת השמחה ואני.

"מה היה שם?" אתם שואלים? ובכן, הייתה שם נעל ישנה ומרופטת, כזו שמזכירה את צ'ארלי צ'אפלין.

נתראה במסע הבא…