בדרך לנשף

התעייפתי. כן, התעייפתי. למה אתם מתפלאים? נראה אתכם הולכים עם עקבים כאלה. הרי הרגליים נוטות בזווית לא אנושית. מי המציא את הדבר הנוראי הזה? אה, עכשיו אתם שואלים למה אני נועלת נעליים כאלה, אם זה מה שאני חושבת עליהן. אתם צודקים, אבל הקשיבו לסיפורי.

אני ילדה של סניקרס. כן, הנעליים הפשוטות האלה מבד. תנו לי כמה כאלה בשלל צבעים ואני מסודרת. לא סנדלים ולא נעליים. בכלל, הכי אני אוהבת להסתובב יחפה. בבית לא תתפסו אותי בנעליים. הכי כיף בחורף להסתובב יחפה על השטיח הרך או על הרצפה המחוממת. ובקיץ, חופשייה ומשוחררת על הרצפה הקרה. את רוב ימי ילדותי העברתי בבית. הייתי ילדה חולנית והוריי חששו לי. אני רואה את מבטי הרחמים שלכם. באמת שאין צורך. נהניתי מכל רגע. כל משאלה שלי הוגשמה, כל גחמה נענתה. היו לי ספרים ומשחקים שונים. היו לי הורים נפלאים. לא הרגשתי חסך כלשהו.

כשהייתי בת עשר קרו כמה דברים. ראשית, הרגישות שהייתה לי לדברים שונים, נעלמה. הרופא הסביר שזה קורה בגיל הנעורים ושמעכשיו אין צורך שאסתגר בבית. שנית, היינו צריכים לעזוב את הבית הגדול והיפה שהיה לנו בכפר ולעבור אל העיר הגדולה. אבא, שהיה רופא הכפר, קיבל עבודה בבית חולים בעיר.

מה? אתם שואלים מה זה קשור לנעליים? סבלנות. זה נכון שאני קצת מפוזרת, אבל תכף תראו שיש קשר.

איפה הייתי? אה, כן. עברנו לעיר ואני התחלתי ללכת לבית ספר. עכשיו התחילה סאגת הנעליים. זו לוחצת לי וזו גבוהה לי. זו חונקת לי את כף הרגל וזו סתם לא נוחה לי. אבל לא הייתה לי ברירה. אי אפשר ללכת יחפה לבית ספר או לחברות. כלומר, אני לא יודעת אם אי אפשר, אבל ההורים לא הרשו. עברו הרבה ימים והרבה זוגות נעליים. החברות, או בעיקר האמהות שלהן, התרגלו שאני חולצת את נעליי בכניסה לבית. משתחררת מאזיקים.

לא אלאה אתכם בסיפורים על ההסתגלות לעיר ולבית הספר. זה לא חלק מהסיפור הזה. התכנסנו כאן לנהל דיון מעמיק על נעליים, רגליים ומה שביניהן. אז, נדלג כמה שנות סניקרס קדימה.

עד גיל שש עשרה, לא הייתה בעיה. רוב הבנות בבית הספר נעלו נעלי התעמלות או סניקרס. מי שהלכה בנעלי עקב, אפילו עקב קטן, הייתה חריגה. אבל אז, צו האופנה השתנה. החנויות מלאו בנעלי עקב מכל המינים. בעיניים כלות ראיתי איך הסניקרס נעלמו אט אט מהחנויות והפכו מיושנות. לי, כאמור, היה מלאי של סניקרס ולא ממש התחשבתי במה יאמרו ומה יגידו. עד שהגיע הנשף הגדול. אמא, שעד עכשיו נתנה לי יד חופשית, התערבה.

"אי אפשר ללכת ככה לנשף. בכלל, את כבר לא ילדה קטנה. את צריכה להתלבש בהתאם".

"אבל, אמא, אין לי בעיה עם הבגדים. אני אפילו אוהבת אותם. תראי איך זה משתלב יפה עם הסניקרס האדומות שלי".

אמא לא ויתרה. קנינו את נעלי העקב ואני התחלתי להתאמן. מה אתם צוחקים? גם לוליין בקרקס צריך להתאמן, וכך הרגשתי. לוליינית. בקרקס.

הגיע היום המיועד, יומו של הנשף הגדול ואני נעלתי את נעלי העקב שלי ויצאתי לדרך. הנשף היה בביתה של חברה שגרה קרוב, אז הלכתי ברגל. כלומר, ניסיתי ללכת. אחרי כמה מטרים, הגעתי לבניין הזה שעל מדרגותיו התיישבתי. ישבתי וחשבתי ואז הבריק במוחי רעיון. אמא התנגדה שאנעל סניקרס. ממש אסרה עליי ללכת כך לנשף. אבל ללכת יחפה? הרי על זה לא דובר. זה לא נאסר. וכך, חלצתי את הנעליים והגעתי לחברה עם נעלי עקב. לא, לא התבלבלתי. הגעתי יחפה, מלאת ביטחון עצמי, כאשר אני אוחזת את נעלי העקב בידי.

אגב, זה היה סופן של נעלי העקב. אני והסניקרס זה לנצח.