זרים בשלכת פרק ח׳

תזכורת:

היא: אלינור וילובי, נורה בפי מכריה, הגיעה מלונדון לכנס מדעי בבולוניה. היא ירדה מהרכבת עם מזוודה אחת ומטרייה שספק אם תזדקק לה.

הוא: לורנצו ריצ'י, יליד בולוניה, הולך באותו בוקר מתחת לארקדות, אותן שדרות מקורות עם עמודים שהעין נוטה לראות בהן משהו אינסופי. הוא, כדרכו, מהורהר ושקוע במחשבות.

הם התיישבו לאכול ולורנצו סיפר על המחקר שהוא עושה על מחלת הפּוֹרְפִירְיָה ועל הסיבה למחקר. הוא אמר לנורה שההורים שלה הכירו את ריקרדו, החבר שחלה במחלה. נורה סיפרה על כתב היד שהגיע אליה ועל מה שגילו עד עכשיו. כאשר היא דיברה על הכריכה המזויפת, עיניו של לורנצו אורו.

״יכול להיות שהספר נכתב במאה התשע עשרה?״

״אנחנו עדיין לא יודעים. נוכל לבדוק יותר לעומק רק אחרי שנסיים להוריד את כל העטיפה. אנחנו חושבים שהספר נכתב במאה העשרים, אבל יכול מאוד להיות שהוא נכתב בשלהי המאה התשע עשרה. למה אתה שואל? יש לזה חשיבות?״

״בתחילת המחקר מצאתי עדות לקיומו של ספר כזה אך לא הצלחתי למצוא אותו. לכן, בעצם, החלטתי לערוך מחקר מקיף בספריה ולהמשיך בהתאם לממצאים. אני יודע שבעבר התייחסו אל המחלה כשגעון ואף הופצו שמועות של שדים וערפדים. אני מחפש בדיוק את נקודת המעבר. מתי הבינו שיש כאן מחלה פיזיולוגית הניתנת לאבחון וטיפול. אני חושב שנקודת הזמן בה חל המעבר הייתה במאה התשע עשרה, אבל עדיין אין לי הוכחות״.

הארוחה התמשכה אל תוך הלילה ולנורה ודומניקו היה ברור שהם כבר לא יחזרו למעבדה היום. השיחה מסביב לשולחן התנהלה בניחותא ונסבה על עניינים שונים.

״נורה, הכנס שהגעת אליו מסתיים בעוד יומיים. אני לא יודע מה המחויבויות שלך בלונדון אבל אני רוצה להציע הצעה. מה דעתך להישאר בבולוניה ולהמשיך כאן במחקר של כתב היד? יש כאן יחידת דיור עצמאית שיכולה לעמוד לרשותך״.

״אה, אני לא יודעת. זה לא כל כך פשוט…״

״אני חושבת שזה רעיון נפלא״, אמרה אמיליה, ״אני קיבלתי הצעה להישאר כאן כמרצה אורחת לשנה הקרובה. היום החלטתי לקבל את ההצעה. דומניקו יהיה עוזר המחקר שלי ויוכל להמשיך לעבוד איתך. אני אשמח אם תישארי כאן. אני מודה שכתב היד מסקרן אותי״.

נורה שקעה במחשבות. היא ידעה שהיא רוצה את העזרה של דומניקו בהמשך המחקר. היא גם רוצה להתחקות אחר החיים של אמא שלה בתקופה שהייתה בבולוניה. ולמען האמת, בלונדון לא מחכה לה כלום. אין לה שם משפחה. יש לה מעט מאוד חברים. למעשה, חייה סובבים סביב העבודה ולמעט ההרגל, אין לה סיבה להישאר שם. אבל, לעבור לאיטליה? זה נשמע כל כך מופרך ובכלל, היא צריכה לעבוד. כמעט החליטה לסרב להצעה, אבל לפני שהספיקה לומר משהו לכולם היה מה להגיד.

״אני אשמח מאוד אם תישארי כאן.״, אמר דומניקו. ״אני נהנה לעבוד לצידך ורוצה שנמשיך לעבוד ביחד על המחקר של כתב היד״.

״יש לי רעיון״, אמר ג'וזף. ״לורנצו, אני מניח שחלק מהבעיה היא שנורה תצטרך גם מקום עבודה. אולי תבדוק אפשרות להעסקה שלה באוניברסיטה? או במוסד מחקרי אחר?״

לורנצו הביט בג׳וזף וחייך. ״מה הייתי עושה בלעדיך? כמובן שאתה צודק. נורה, אם זה מקל עליך אני חושב כבר על כמה אפשרויות. אבדוק אותן מחר״.

מכיוון שהשעה היתה כבר מאוחרת, הם החליטו שהגיע הזמן לסיים את הארוחה. נורה, שעדיין התלבטה, הבינה שצפוי לה עוד לילה נטול שינה. 

״אני מבטיחה לשקול בכובד ראש את ההצעה. אני מציעה שניפגש מחר לארוחת בוקר בבית הקפה הקטן שליד האוניברסיטה ומשם נמשיך למחקר. מה דעתכם?״

למחרת, בארוחת הבוקר, דומניקו התנצל ואמר שהוא נאלץ לעסוק היום בעניינים אחרים.

״אני ממש מצטער, אבל יש כמה דברים שדורשים את טיפולי. אוכל להתפנות רק אחר הצהריים״.

״אני רוצה לערוך כמה בירורים באוניברסיטה לגבי מקום עבודה עבורך. מה דעתך לעשות היום סיור בעיר עם ג׳וזף? כך תוכלי להתרשם קצת יותר מהעיר היפה שלנו״.

״אני מוכן, בשמחה. יש לי אפילו רעיון, נלך לפאלאצו דל'ארקיג'ימנסיו (Archiginnasio di Bologna) אני חושב שתמצאי שם הרבה דברים שיעניינו אותך. זה ארמון היסטורי שהוא בעצם חלק מאוניברסיטת בולוניה. תוכלי גם לראות את הפקולטה לרפואה בה למדה אמא שלך״.

נורה, שבתחילת השיחה התאכזבה מכך שלא תוכל להמשיך היום במחקר, התלהבה מהרעיון של הסיור. הם סיימו את ארוחת הבוקר וכל אחד הלך לדרכו.

בדרך לפלאצו נורה שאלה את ג׳וזף על החיים בבית של לורנצו.

״האם עוד מישהו גר שם? האם יש אנשים שעובדים שם?״

״רק לורנצו ואני חיים בבית. יש צוות נקיון שמגיע בכל שבוע לנקות את הבית ויש גנן. מכיוון שגם לורנצו וגם אני אוהבים לבשל, החלטנו שאין צורך בטבח. החיים כאן שקטים. יש לי את יחידת הדיור שלי ולפעמים אני מארח כאן קרובי משפחה. האחיינים שלי מאוד אוהבים לבוא לכאן. לפעמים אחותו של לורנצו באה לביקור. יש במקום יחידת דיור נוספת ואם תחליטי לקבל את ההצעה של לורנצו, תגורי שם כך שתהיה לך את מלוא הפרטיות. אבל, הנה, הגענו אל הפאלאצו״.

בתוך הפאלאצו שכן תיאטרון האנטומיה וג׳וזף הביא את נורה לשם.

״במבנה הזה הסטודנטים לרפואה למדו אנטומיה. אם תסתכלי על התקרה, תראי את הסמלים של קבוצות הכוכבים. בסוף המאה השש עשרה עדיין האמינו שיש קשר אמיץ בין האסטרולוגיה לרפואה וזה היה תחום לימוד מוכר עוד שנים רבות אחר כך״.

נורה הסתובבה באולם בעיניים פעורות. בעיקר התקשתה שלא לחשוב על כך שאמא שלה למדה כאן, במקום המרשים הזה. הרגשות הציפו אותה והיא הרגישה צורך להיות לבד.

״ג׳וזף, האם היה מקום מסוים בעיר שאמא שלי אהבה להסתובב בו?״

״כן, פיאצה מאג׳ורה היה מקום בו היא הרבתה לבלות עם לורנצו ועם החבורה. אני חושב שאבא שלך פחות אהב ללכת לשם״.

״תוכל לקחת אותי לשם? אני רוצה לשוטט קצת לבד ולחשוב״.

הם הלכו דרך הארקדות אל הפיאצה וג׳וזף נפרד ממנה. נורה המשיכה להסתובב קצת בכיכר ובסוף התיישבה בבית קפה. היא הזמינה קפה וקורנטו וצפתה בהולכים ושבים בכיכר. היה קסם מסוים במקום הזה והיא הרגישה שהיא נשבית בו. היא התקשרה ללורנצו ובקשה להפגש.

כאשר לורנצו הגיע, נורה היתה שקועה במחשבות.

״אני מתקשה להחליט. יש משהו שמאוד מושך אותי בבולוניה. ההצעה להשאר כאן מאוד מפתה. אבל אני מתקשה לדמיין את עצמי חיה כאן״.

״אני מבין אותך. זו לא החלטה שקל לקבל. אולי תחליטי על משהו באמצע?״

״לא הבנתי. מה זה אומר באמצע?״

״אני חושב שיהיה לך יותר קל אם תחשבי על המעבר לבולוניה כמשהו זמני. אולי אפילו תבקשי חופשה ללא תשלום מהעבודה. תבואי לכאן למספר חודשים. נגיד חודשיים או שלושה. הבסיס שלך בלונדון ישאר, כך שתמיד תוכלי לחזור. במהלך התקופה תוכלי להמשיך במחקר של כתב היד. במסגרת הבירורים שערכתי מצאתי כמה אפשרויות תעסוקה. אחת מהן תוכל להתאים לך. זו עבודה במשרה חלקית, לתקופה של חודשיים. מה דעתך?״

״אני לא יכולה להחליט עכשיו. אני מעדיפה לחזור ללונדון. למעשה, הזמנתי לי כבר טיסה ואני חוזרת עוד הערב. אחשוב על הדברים כשאהיה רחוקה מכאן. אני מבטיחה לעדכן בהקדם״.