הסמוראי – ההתלבטות

תזכורת קצרה של הדמויות והאירועים:

קָאגֶה־נוֹ־טוֹרוֹ (שור הצל), הסמוראי שלנו, קיבל את השם הָארוּנוֹ כשנולד. משפחתו שירתה את בית קָאגֶמוֹרִי שבראשו עמד לורד טָקֶדָה. לאחר טקס ההתבגרות השם שלו שונה לאַקִינוֹרִי והוא הפך ליועץ בכיר של הדאימיו.

אַקִינוֹרִי היה מאוהב בהוֹטָארוּ. נערה מאחת המשפחות הפשוטות באחוזה. הוא רצה להתחתן איתה אבל הדאימיו ייעד לו את  אַיָאמֶה, בת למשפחת אצולה מכובדת. מכיוון שאַקִינוֹרִי סירב לנישואין אלה, הוא נאלץ לעזוב את האחוזה, להפוך לרונין ולנדוד בחיפוש אחר אהבתו. אז שינה את שמו לקָאגֶה־נוֹ־טוֹרוֹ. 

עזבנו אותו כעבור עשר שנים כשהוא מתלבט לגבי המשך דרכו. 

טוֹרוֹ יצא לדרך בבוקר והגיע  למנזר לקראת הצהריים. לאחר שיחה עם ראש המנזר, הוא קיבל חדר קטנטן ללינה ויצא להתבודד באחת הפינות במנזר, פינה שמשקיפה לנוף. מחשבותיו לקחו אותו לעבר.

הראשונה שצפה במחשבתו היתה דווקא אַיָאמֶה. למרות שראה אותה לזמן קצר, הוא התרשם מהעוצמה שלה. מהביטחון העצמי. מהיכולת לדבר מול כולם בביטחון מלא ולהגיד שהיא תוכל לחנך אותו. תחילה לא היה לו ברור למה  נזכר בה. הרי לא היה לו עניין בה. אבל אז, הבין. היא סמלה עבורו את הנאמנות לדאימיו. 

ההחלטה שלו לסרב לנישואין איתה הייתה בעצם בגידה בכל הערכים שחונך על פיהם. לא רק שסירב לדאימיו, הוא סירב גם להוריו. עכשיו, מצא עצמו תוהה האם קיבל את ההחלטה הנכונה. הוא ידע שזו התלבטות חסרת טעם. הרי לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. אבל הוא לא יכל להימנע מהמחשבה. עכשיו, ממרחק הזמן, ומכיוון שלא מצא את הוֹטָארוּ, האם שגה אז? 

מהר מאוד הגיע למסקנה שלוּ היה בוחר באַיָאמֶה, הוא היה חוטא לה ולעצמו. הוא לא היה יכול להיות שלה. לא באמת. כך הבין, שבעצם, ההחלטה ההיא, הייתה בחירה בנאמנות שלו לעצמו, לאמת שלו. הוא לא יכל לבחור אחרת. 

עכשיו היה פנוי למחשבות על ההווה. הוא הסתכל מסביב וראה שהערב הגיע. זמן טוב להפסקה. הוא הלך לאכול משהו לעשות מדיטציה ולישון.

למחרת השכים קום וחזר לאותה פינה. היום הוֹטָארוּ היתה במחשבתו. הם הכירו כשהיו קטנים ושיחקו עם יתר הילדים שבאחוזה. הוא לא חשב שכבר אז נוצר הקשר ביניהם. כאשר גדלו קצת וכל אחד מהם הקדיש את שעותיו למסלול שהוקצה לו, הם ראו זה את רק במפגשים אקראיים.

כאשר היה בן 15 הם נפגשו בחצר האחוזה. כן, באותו מקום שהיה כל כך חביב עליו. הוא היה שקוע בכתיבה והיא שאלה מה הוא כותב. הוא הקריא לה את השיר שזה עתה סיים לכתוב. תגובתה הייתה לא צפויה. הוא ציפה למחמאה, אך קיבל ביקורת שירה. עם חיוך על פניה ובקול בוטח היא הראתה לו כמה נקודות כשל בשיר שלו. הוא הקשיב לה, התלהב והתפתח ביניהם דיון. היא סיפרה לו שגם היא כותבת שירים והם החליטו להיפגש מחר, על אותו ספסל, והיא תקריא משיריה.

המפגשים הפכו תכופים יותר. במשך הזמן הוא החל לשתף אותה גם בבעיות שמוריו הניחו לפניו. תמיד היה לה מה לתרום לשיחה. בעצם, היא זו שלימדה אותו לחשוב מחוץ לקופסה. אז פלא שהתאהב בה? היא מילאה את מחשבותיו ואת ליבו. הוא חיכה לזמן הגנוב הזה שהיה שלהם. 

כעבור תקופה הוא התוודה על אהבתו והיא השיבה לו אהבה. הם אפילו דיברו על אפשרות להתחתן ולהקים משפחה, אבל הם היו צעירים מדי. הם גם ידעו שעליהם לשמור בסוד את דבר אהבתם. הבדלי המעמד לא נעלמו מעיניהם והם חששו שהוריו יתנגדו לשידוך. לכן החליטו להמתין מספר שנים.

גם היום, כשהוא מתחבט בבעיה כלשהי, הוא מנהל בראשו שיחה עם הוֹטָארוּ, עם הגחלילית שלו. התמונה שנשא עימו אמנם התרפטה במהלך השנים, אבל הוא זכר את מראה פניה בבהירות. הוא זכר את דמותה ואת קולה. הוא זכר את בהירות מחשבתה. איך יוכל לוותר עליה?

ואז החל לחשוב על מצבה היום. כמוהו, היא בת שלושים ואחת. היה לו ברור שהיא נשואה ויש לה ילדים. אולי אפילו שכחה מקיומו. אולי היה רק אהבת נעורים חולפת עבורה ועכשיו אין לה ענין בו. הרי לא יעלה על הדעת שהיא תעזוב את בעלה ואת ילדיה. היא בנתה לעצמה חיים חדשים. הוא נזכר גם במסר שהיא העבירה לו באמצעות החברה שלה: שכח אותי.

עכשיו המחשבות והספקות הציפו אותו. האם היא השתנתה במהלך השנים? האם היא אותה גחלילית מאירה שלו? אולי השנים וניסיון החיים הפכו אותה לאדם שונה? אדם שיהיה זר לו? הרי גם הוא כבר לא אותו אַקִינוֹרִי שהיא הכירה. כבר שנים שהוא מתחבא מאחורי מסכת השור. מעולם לא הופיע בפומבי בלעדי המסכה. היא כבר הפכה להיות חלק ממנו, אולי אפילו עיצבה את דמותו. רק כאן, במנזר, הוא הוריד את המסכה. רק כאן הוא מרשה לעצמו לשחרר את מחשבותיו.

כבר עשר שנים שהוא מסתובב בדרכים וחווה חוויות שאין להן דבר וחצי דבר עם הוֹטָארוּ. כל עולמו השתנה. הוא כבר לא סמוראי מכובד אלא רונין, על כל המשתמע מכך. המחשבה הזאת הכבידה עליו. עד עכשיו הוא היה חדור מטרה ולא הטיל ספק בחיפוש. האם משהו השתנה עכשיו?

המחשבה הזאת גרמה לו לסחרחורת. הוא פקח את עיניו שהיו עצומות וראה שהשמש עוד מעט שוקעת. הוא לא שם לב וישב כך כל היום. הגיע הזמן להפסקה. הוא יצטרף לארוחת הערב במנזר ואז יפרוש לחדרו למדיטציה ושינה.

למחרת היה עליו להשתתף בעבודות המנזר. הוא נשלח לעבוד בגן שהיה שם והצטרף לאחד הנזירים.

״מה הביא אותך אלינו? אנחנו לא רגילים לביקור של רונין״ אמר הנזיר.

טוֹרוֹ הסתכל עליו בתדהמה. זו היתה פניה בוטה והוא לא היה רגיל לכך. עד עכשיו קיבלו את פניו בסבר פנים יפות. אמנם לא דיברו איתו, אבל כל נזיר שנתקל בו נד בראשו כמאשר את נוכחותו במנזר.

״נפשי שסועה והייתי זקוק לזמן עם עצמי. רציתי להתבודד עם מחשבותיי ולהחליט לאן פניי מועדות. אני מעדיף להשאיר את מחשבותיי לעצמי ולעסוק היום בעבודת האדמה, כפי שביקש ממני ראש המנזר״.

הנזיר רטן ונתן לו הנחיות לביצוע. טוֹרוֹ עסק בעבודה כמי שכפאו השד. הוא נכסף לחזור לפינתו ולמחשבותיו, אבל ידע שהיום לא יוכל לעשות זאת. הוא הרגיש שהנזיר בוחן אותו ומחפש על מה ניתן לגעור בו. טוֹרוֹ לא הבין מדוע הנזיר מתייחס אליו בצורה כזו. הנזיר, הרגיש צורך להסביר:

״כאשר הייתי ילד, הגיע לכפר שלנו רונין. הוא היה איש מריר ששכח לגמרי מה אומר הכבוד של הסמוראי. הוא התנהג בצורה גסה ופגע באנשי הכפר. לבסוף נאלצנו לבקש מבעל האחוזה לטפל בעניין והוא שלח את אחד הסמוראים שלו. איני יודע מה עלה בגורלו של אותו רונין, אבל הוא נעלם. מאז אינני יכול לשאת נוכחות של רונין בסביבתי״.

טוֹרוֹ החליט לא להגיב. הוא המשיך בעבודתו בחריצות וסיים את כל המוטל עליו. בערב היה עייף מאוד והלך לישון מוקדם.

למחרת בבוקר מיהר אל הפינה שלו. הוא שחזר את מחשבותיו במוחו והרגיש שאינו יודע איך להמשיך. הוא החליט לבחון את רגשותיו כלפי סָאיוּרִי. היא הייתה מאוד שונה מהוֹטָארוּ. סָאיוּרִי היתה אשת מעשה. אמנם אהבה לשמוע שירים, אך היא עצמה לא עסקה בכתיבה. למעשה, יכולת הקריאה והכתיבה שלה הצטמצמה לדברים הדרושים לניהול הפונדק. הוא ידע שאיתה לא יוכל לנהל שיחות מעמיקות, אבל היה משהו שאהב בשקט שלה וברוגע ששידרה. הוא עיף ממסעות ואיתה יוכל להניח את מקל הנדודים ואת המסכה. כאן יוכל להתיישב ולנהל חיי בית שקטים. סָאיוּרִי היתה צעירה ממנו אז אולי אפילו יהיו להם ילדים. הוא ניסה להבין איך הוא מרגיש מול התרחיש הזה. בתחילה, זה השרה עליו שלווה. קסם לו משהו בחיים הרגועים. 

כאשר היה סמוראי באחוזה, חייו היו מלאי פעילות. הוא הרבה להשתתף בדיונים ומסעות. תמיד היה במרכז העשייה. כאשר יצא לנדודיו, חייו היו קשים. עתה הבין שמעבר לקושי הפיזי, גם נפשו סבלה. לאורך כל התקופה היה אכול ספקות. אבל תמיד דמותה של הוֹטָארוּ עמדה לנגד עיניו והוא לא יכל לוותר על החיפוש אחריה. 

הוא סיים את היום הזה מתוסכל וחסר יכולת להחליט. האם הוא מתעקש על החיפוש מכוח ההרגל? האם הוא עדיין אוהב את הוֹטָארוּ? האם הוא מכיר אותה? ושאלת השאלות: האם היא עדיין אוהבת אותו? הוא חזר לחדרו למנוחת הלילה, אבל שנתו נדדה.

בבוקר היום החמישי הוא קם והתלבט האם יש טעם להישאר במנזר. הוא החליט לצאת להליכה בהרים ולחזור לפונדק לעת ערב. ההליכה הייתה מאומצת וראשו לא היה פנוי למחשבות. הוא לא שם לב שהרחיק לכת בשיטוטיו, וטעה בדרך. הוא הסתכל מסביב, לא ידע היכן הוא נמצא והחליט לסוב על עקבותיו. הוא הלך מספר צעדים ואז שמע מישהו קורא לו. 

ײאַקִינוֹרִי? זה אתה? מה מעשיך כאן? אתה רחוק מבית קָאגֶמוֹרִי. בכלל, אתה נראה יותר כמו רונין מאשר הסמוראי שהכרתי״.

טוֹרוֹ נרעד למשמע הקול המכר. הוא היה בטוח שהוא הוזה, אבל כשהסתכל לאחור ראה שלא טעה. מולו עמד אחיה של הוֹטָארוּ. אותו אח שנעלם יחד איתה מהאחוזה. הוא התבלבל ולא ידע מה לומר.

ײאַקִינוֹרִי? אתה לא מזהה אותי? אני קָאִיזֵן, אחיה הגדול של הוֹטָארוּ. שכחת אותנו?״

״לא, מה פתאום. איך יכולתי לשכוח? בוא נשב כאן בצד הדרך ואני אספר לך את סיפורי ולמה הפכתי לרונין״.

קָאִיזֵן הנהן בהסכמה. 

״כן, זה רעיון טוב. עוד מעט יחשיך. בוא אני רואה שם מחסה. נחנה כאן ללילה. יש לי אוכל. נאכל ארוחת ערב ואתה תספר את סיפורך״.

הם פנו לכיוון המחסה והתיישבו שם. טוֹרוֹ היסס. הוא לא היה בטוח איך יתקבל הסיפור שלו. פתאום הכל נראה לו מטורף, אבל הוא התחיל לדבר.

״כאשר גיליתי שהוֹטָארוּ עזבה את האחוזה, ליבי נשבר. אהבתי אותה בכל ליבי ולא יכולתי לוותר עליה. לורד טָקֶדָה זעם על סירובי להינשא לכלה שבחר. החלטתי לעזוב את האחוזה ולחפש את הוֹטָארוּ. לא בקלות קיבלתי את ההחלטה. זה מנוגד לכל הערכים שחונכתי עליהם. מצאתי את עצמי בוגד בנאמנות שלי לדאימיו ולהורים שלי. לאחר שקיבלתי את ההחלטה, ראיתי בפינת החדר מתנה שהוֹטָארוּ נתנה לי. פתחתי את החבילה ומצאתי שם מסכת שור. הבנתי שקיבלתי את ההחלטה הנכונה. שיניתי את שמי לקָאגֶה־נוֹ־טוֹרוֹ, ארזתי את מעט חפציי ויצאתי לדרך. כך הפכתי לרונין. לא אלאה אותך עכשיו בכל התלאות שפקדו אותי. במהלך נדודיי הגעתי לאחוזה שבה הכירו אותי. הראתי את התמונה של הוֹטָארוּ ואחד הנוכחים אמר שנסעתם צפונה. מאז אני מלווה שיירות ומראה את התמונה שלה בכל מקום, מתוך תקוה שמישהו יכיר אותה. עכשיו, אחרי עשר שנות נדודים, עצרתי לעשות חשבון נפש ולהחליט איך להמשיך״.

קאיזן הקשיב בדממה. הוא התקשה להאמין למשמע אוזניו.

״עשר שנים? עשר שנים אַקִינוֹרִי? באמת אהבת אותה כל כך? אולי כדאי שאספר לך מה קרה להוֹטָארוּ ומה מצבה היום. אולי זה יעזור לך להחליט״.

״כן, בבקשה. ספר לי. אשמח לשמוע״.

״כאשר נפגשתם עם המשפחה של הכלה המיועדת, הגיע אלינו הבן של לורד טָקֶדָה. הוא סיפר לו על הנישואים הקרובים וביקש שהוֹטָארוּ תבהיר לך שאין לה עניין בך. הוא הסביר שהנישואים האלה חשובים מאוד למעמד המשפחה והאחוזה. הוא לא דרש ולא איים. הוא גם לא המתין לתשובה. לאחר שהלך, הוֹטָארוּ פרצה בבכי. היא סיפרה שראתה את הכלה מוקדם יותר והיא הציגה את עצמה כאשתו לעתיד של אַקִינוֹרִי. הן לא שוחחו והיא הצטרפה להוריה. הוֹטָארוּ אמרה שהיא מבינה שהעניין סגור וביקשה לנסוע מהאחוזה. היא אמרה שיקשה עליה לראות אתכם יחד. כך, יצאנו לדרך היא ואני. בתחילה חשבתי שזה יהיה לפרק זמן קצר, אבל מצבה של הוֹטָארוּ לא השתפר. היא הסתגרה בתוך עצמה והרבתה לבכות. כעבור כשנה הגיע שליח מההורים שלנו. הוא אמר שהם מצאו חתן עבורה בכפר בצפון וביקשו שאני אלווה אותה לשם. הוֹטָארוּ לא נכחה בפגישה. כאשר סיפרתי לה היא רצתה לדעת מה קורה איתך. אמרתי שלא שאלתי ואיני יודע. כעבור שבוע מצאנו שיירה מתאימה ויצאנו למסע. המסע עצמו עבר ללא ארועים מיוחדים. מדי פעם עצרנו ללינה בפונדקי דרכים״.

טוֹרוֹ שעד עתה הקשיב בסבלנות לא יכל להתאפק: 

״אבל מה קורה איתה היום? היא מאושרת? היא קרובה לכאן? איפה היא? אני רוצה לראות אותה״.

ארשת פניו של קָאִיזֵן השתנתה. לפתע הוא נראה מודאג ואף כעוס.

״אני מבקש שתקשיב לסיפור שלי עד הסוף. התאזר בסבלנות״.

טוֹרוֹ הנהן והמתין להמשך הסיפור.

״כאשר הגענו לכפר, חיכתה לנו משפחת החתן. הם היו קרובים רחוקים שלנו ושמחו לראותנו. אחרי שנחנו מתלאות הדרך, התיישבנו לאכול. החתן המיועד לא היה בבית באותו יום והגיע רק למחרת. כאשר ראה את הוֹטָארוּ עיניו אורו. הוא חייך אליה והזמין אותה לשבת לצידו. הם ישבו כך זמן רב ודיברו זה עם זו. אחר כך הוֹטָארוּ אמרה לי שהם החליטו לקיים את החתונה בקרוב. היא אמרה שהיא מבינה שאין טעם לחכות לך והיא מוכנה להמשיך לשלב הבא בחייה. הוא מתייחס אליה בכבוד ובאהבה וממלא את כל מבוקשה. יש להם בן ובת והם ממלאים את חייה. אני לא יודע אם היא עדיין חושבת עליך. היא נראית מרוצה ושלמה עם חייה. אני מבקש שתניח לה. יכול להיות שהייתה ביניכם אהבת אמת, אבל עברו עשר שנים מאז. היא בנתה לעצמה חיים טובים ואין טעם לערער את חייה עכשיו״.

טוֹרוֹ לא ידע איך להגיב לדברים. האם יוכל לוותר? עכשיו, כשהוא קרוב כל כךֿ?

״האם היא הזכירה אותי במהלך השנים האלה? היא אמרה לך משהו?״

קָאִיזֵן נראה כמהסס לרגע, אבל אז אמר: ״לא. מרגע שהתחתנה היא הקדישה את חייה למשפחתה ולא הביטה לאחור״.

טוֹרוֹ השפיל את מבטו. דמעות עמדו בעיניו. להפתעתו, היה זה עצב מהול בשמחה. הוא הבין שהסתיימה תקופה בחייו. החיפוש שלו תם. הוא התעצב על כך שלא יזכה לראות את הוֹטָארוּ, במובן מסוים החיפוש שלו תם אך לא נשלם. הוא שמח שהוֹטָארוּ זכתה לחיים טובים והבין שמפגש איתו עלול לערער אותה ואולי גם אותו.

עכשיו גמלה ההחלטה בליבו. הוא הוציא את תמונתה המרופטת של הוֹטָארוּ ונתן אותה לקָאִיזֵן.

״אני מבטיח לך שלא אערער את שלוותה. עכשיו, שאני יודע שחייה היו טובים, אני רגוע ויכול לנסות לבנות את חיי״.

למחרת בבוקר שב אל הפונדק והביע את הסכמתו להינשא לסָאיוּרִי.