זרים בשלכת פרק ט׳

תזכורת:

היא: אלינור וילובי, נורה בפי מכריה, הגיעה מלונדון לכנס מדעי בבולוניה. היא ירדה מהרכבת עם מזוודה אחת ומטרייה שספק אם תזדקק לה.

הוא: לורנצו ריצ'י, יליד בולוניה, הולך באותו בוקר מתחת לארקדות, אותן שדרות מקורות עם עמודים שהעין נוטה לראות בהן משהו אינסופי. הוא, כדרכו, מהורהר ושקוע במחשבות.

נורה נסעה ללונדון והמחקר של כתב היד נעצר. גם לורנצו וג׳וזף עצרו את המחקר שלהם כדי להכין את הבית לקראת בואה של נורה. הם היו משוכנעים שתבוא, לפחות לתקופה קצרה.

בלונדון, נורה התקשתה למצוא את עצמה. פתאום העיר בה גדלה נראית לה זרה וקרה. 

״זהו. החלטתי״, היא אומרת ללורנצו בטלפון, ״אני אקבל את ההצעה שלך לבוא לשלושה חודשים. אני צריכה רק כמה ימים כדי להתארגן כאן״.

״מעולה. אנחנו מחכים לך. הדירה מוכנה וגם העבודה הזמנית שסיפרתי לך עליה, מחכה לך. תודיעי מתי את מגיעה וג׳וזף יבוא לקחת אותך״.

את ענייניה היא סיימה מהר מאוד. הדירה בה גרה הייתה דירה שכורה ובעל הבית לא התקשה למצוא דייר חלופי. גם בעבודה קיבלו את בקשתה לחופשה ללא תשלום. היא התקשרה לדומניקו.

״אני מגיעה חזרה לבולוניה מחר בערב. נוכל לקבוע לבוקר שאחרי? אני כבר חסרת סבלנות להמשיך במחקר״.

״אני שמח לשמוע שאת חוזרת. לורנצו כבר עדכן אותנו והציע שנפגש אצלו לארוחת בוקר ולתכנון המשך העבודה. אני מחכה לך״.

ההתאקלמות בביתו של לורנצו היתה יותר קלה ממה שחשבה. היו לה חששות, אבל החיוך של ג׳וזף הפיג אותם. אחרי שיחה קצרה היא ביקשה לפרוש.

״אני עדיין צריכה לעכל את העובדה שאני כאן. היו לי כמה ימים אינטנסיביים ואני רוצה לנוח לקראת יום המחר״.

למחרת בבוקר אמיליה ודומניקו הגיעו לבית של לורנצו. ג'וזף הכין ארוחת בוקר עשירה והם התיישבו לאכול ולדבר.

״ג'וזף ואני נשמח להצטרף אליכם היום למעבדה. מסקרן אותי מאוד לראות את כתב היד. אם זה מתאים, ניסע למעבדה אחרי הארוחה ונראה איך מתקדמים״.

אמיליה הביטה בנורה. 

״איך את מרגישה עם ההחלטה לעזוב את לונדון? אפילו שכרגע זה רק לשלושה חודשים״.

״חשבתי שיהיה לי קשה. בכל זאת, כל חיי עברו שם. אבל כשהגעתי הרגשתי כמו זרה. האפרוריות של השכונה בה אני גרה, מזג האויר האפרורי, הכל נראה לי חונק. אני ממש שמחה להיות כאן. גם במקום הזה וגם בחברתכם. בעיקר אני נרגשת לקראת המשך המחקר״.

מכיוון שכולם רצו כבר להגיע למעבדה, הם סיימו את הארוחה, נורה הביאה את כתב היד והם יצאו לדרך. במעבדה, דומניקו עטה את הכפפות ופנה להסיר את העטיפה הקדמית. בעזרת החומר שאמיליה המליצה עליו, ההסרה עברה בקלות עד שהוא נתקל במשהו לא צפוי.

״מוזר מאוד. יש כאן מעטפה צמודה לחלק העליון של העטיפה. אני צריך להתקדם ממש בזהירות כדי לא לפגוע בה. אתם רואים? הנה, הצלחתי לחלץ אותה״.

הוא מסר את המעטפה לנורה והיא פתחה אותה בידיים רועדות.

״קורא יקר,

אתה ודאי תוהה למה החשאיות. למה ניסיתי להסתיר את מקור הספר. אני אנסה להסביר.

משפחתי חיה בעיירה קטנה בצפון אירלנד. כאשר סבא שלי חלה הוא היה  בן שבעים, הוא התנהג בצורה מוזרה. השנה היתה 1850 ולאיש לא היה מושג מה היא המחלה ממנה סבל סבי 

באותה תקופה, קרו כמה אסונות בעיירה והתושבים היו בטוחים שסבא אחוז דיבוק ובגללו כל הצרות. התושבים התאספו בכנסיה ודרשו מהכומר לגרש את המשפחה שלנו, אבל הכומר לא הסכים. הצרות התגברו כעבור עשר שנים, כאשר גם אבא שלי חלה. עכשיו היה ברור לכולם שלמשפחה שלנו יש קשר עם שדים. 

כחמש שנים לאחר מכן, הגיע קרוב משפחה לביקור. הוא היה רופא והכיר את הסימפטומים של המחלה. הוא הסביר לנו שכיום, כבר מתחילים לזהות מה גורם לה. אני הייתי אז בן עשרים ורציתי ללמוד על המחלה. הייתי תמים וחשבתי שאני אמצא תרופה וכך אוכל גם לנקות את השם של המשפחה שלי. 

כך, בשנת 1865, נסעתי עם קרוב המשפחה ללונדון והתחלתי ללמוד רפואה. מהר מאוד התברר שיש לי כישורים יוצאי דופן וההתקדמות שלי בלימודים היתה מטאורית.

תוך מספר שנים קיבלתי אישור לחקור את המחלה. עכשיו כבר התחילו להבין שמדובר במחלה הניתנת לאבחון. התחלתי לתעד את המקרים שראיתי. חקרתי גם בכתבי יד שונים מהמאות הקודמות. חשבתי שאם אחזור לעיירה שלי, עם עובדות מוצקות, אוכל להסביר מה קרה. להבהיר שמדובר במחלה כמו כל מחלה אחרת הפוגעת בגוף.

במשך התקופה שהייתי בלונדון, הייתי שקוע בלימודים ולא נסעתי לבקר את המשפחה. לכן גם לא הייתי מודע למה שקרה בעיירה. כאשר הגעתי, לאחר כעשר שנים, גיליתי את האמת הקשה. שניים מאחיי חלו גם הם במחלה ובנוסף, היו עכשיו חולים גם ממשפחות אחרות.

נשארתי בעיירה וניסיתי לחקור את כל המקרים. התחלתי להבין מה גורם למחלה. נשארתי שם כחמש שנים וחשבתי שגם מצאתי פתרון אפשרי. ניסיתי לטפל בחולים אבל מצבם רק הורע. ראש העיירה הודיע לי שהוא יצור קשר עם הרשויות בלונדון וידאג שישללו את הרשיון שלי. הוא קרא לי שרלטן והבהיר לי שלטובתי, כדאי שלא אפרסם את המחקר שלי. בכל מקרה, נדרשתי לעזוב את העיירה.

חזרתי בלית ברירה ללונדון ושם גיליתי שראש העיירה מימש את איומו. רשיוני כרופא נשלל ורופאים עימם הייתי בקשר מקצועי, לא היו מוכנים לשתף איתי פעולה.

בשנת 1880, סיימתי לכתוב את הספר שלי ורציתי לפרסם אותו. מהר מאוד הבנתי שלא אצליח לפרסם את הספר תחת שמי. החלטתי להסוות את הספר ככתב יד עתיק ובכך לתת לו אפשרות להתפרסם. נעזרתי בחבר המומחה בענייני כריכות ויחד יצרנו עטיפה שתראה כעטיפה מהמאה השש עשרה. לשמה של המחלה התוודעתי רק בשלב כריכת הספר והחלטתי לקרוא לספרי על שם המחלה.

אם אתה קורא מכתב זה, כנראה שנכשלתי. אבל דע, שתוכנו של כתב היד אינו מזויף והעובדות בו מדויקות״.

בחדר השתררה דממה. הראשון שהתעשת היה לורנצו.

״אתם מבינים מה זה אומר? זו בדיוק החוליה החסרה. בדיוק הספר שחיפשתי במהלך המחקר שלי. מה דעתכם שנשלב את הצוותים שלנו? אני מניח שלנורה ודומניקו יש עדיין בדיקות לבצע לגבי הספר. לג׳וזף ולי יש מידע על המחלה ואני בטוח שנוכל להיעזר בו. אולי בעזרת מחקר של מקרים נוספים שתועדו בצפון אירלנד, נוכל להגיע לשם העיירה ממנה הגיע הכותב ואולי נצליח גם לזהות מיהו״.

״יש לי כיוון שאני רוצה לבדוק. לורנצו, האם תוכל לוותר עליי בימים הקרובים? אני בטוח שנוכל למצוא ברשומות הרפואיות בלונדון את שמו של רופא אירי שקיבל רשיון בשנת 1870, בקירוב, ואשר רשיונו נשלל כעשר שנים אחרי״.

עכשיו נורה נכנסה לפעולה. היא הבינה שהתעלומה של כתב היד עומדת להיפתר. 

״זה יהיה נפלא אם ג'וזף יוכל לנסוע ללונדון ולהתחקות על עקבותיו של הסופר הנעלם שלנו. בנתיים דומניקו ואני נמשיך עם הבדיקות שאנחנו רוצים לבצע על הדפים והדיו. זה יארך מספר ימים״.

״אם כך, אני אצטרף לג׳וזף. מזמן לא הייתי בלונדון ואני אשמח לביקור קצר שם. אני בטוח שהחיפוש בכוחות משותפים יהיה קצר יותר״.

עכשיו כבר כולם היו אחוזי תזזית. הסוד הגדול עומד להתגלות.