זרים בשלכת – פרק א׳

היא: אלינור וילובי, נורה בפי מכריה, הגיעה מלונדון לכנס מדעי בבולוניה. היא ירדה מהרכבת עם מזוודה אחת ומטרייה שספק אם תזדקק לה.

הוא: לורנצו ריצ'י, יליד בולוניה, הולך באותו בוקר מתחת לארקדות, אותן שדרות מקורות עם עמודים שהעין נוטה לראות בהן משהו אינסופי. הוא, כדרכו, מהורהר ושקוע במחשבות.

נורה חששה מאוד מהנסיעה הזאת. כל חייה התנהלו בלונדון והיא מעולם לא הייתה באיטליה. כאשר הגיעה ההזמנה לכנס, היא התלבטה. היא ידעה שזו הזדמנות של פעם בחיים. בכנס יהיו מדענים ידועי שם מרחבי העולם. כאן תוכל לפגוש אותם, ללמוד מהם ואולי אפילו לשאול שאלות שיעזרו לה במחקר בו עסקה. האיטלקית שבפיה הייתה רצוצה והיא לא ידעה איך תסתדר שם. היא חששה שגם חברתית יהיה לה קשה. 

בסוף הכריע את הכף מכתב שקיבלה מרוברט, שאיתו הייתה בקשר במשך שנים. הוא אמר לה שלא תהיה לה בעיה להסתדר והוא יעזור לה. בכל מקרה, זה כנס שאסור לה לפספס. נורה עסקה בשימור כתבי יד ויצירות על נייר. חודשים אחדים קודם לכן הגיע לידיה כתב יד עתיק שמקורו לא היה ידוע, וכל ניסיון לפענח את מוצאו הסתיים במבוי סתום. רוברט כתב לה שיהיו בכנס לפחות שני אנשים שיוכלו לעזור לה.

בלב כבד היא ארזה מזוודה, הצטיידה במטריה ויצאה לדרך. הדרך עברה ללא ארועים מיוחדים. היא הגיעה לבולוניה ומצאה את דרכה אל האוניברסיטה ואל המעונות בהן תשהה במשך הכנס. שפע הצבעים המם אותה. אחרי האפרוריות של לונדון, הבניינים כאן נראו כמעט חיים בצבעי הטרקוטה והגגות עם הרעפים האדומים. עכשיו הבינה למה קוראים לעיר La Rossa, העיר האדומה.

היא הגיעה אל הדירה שהוקצתה לה. דירת שני חדרים פשוטה שמצאה חן בעיני נורה. היא הניחה את המזוודה ויצאה לחפש את מזכירות הכנס. שם הייתה אמורה לקבל את כל המידע הרלוונטי. כאשר הגיעה למזכירות היא פגשה את רוברט. הסתבר שהוא גר בדירה לידה וזה שימח אותה מאוד. עכשיו הייתה נינוחה יותר. כבר לא הייתה לבד בעיר זרה. הם סיימו את ענייניהם במזכירות ומכיוון שהיה זמן עד למפגש הראשון בערב, הם החליטו לשבת באחד מבתי הקפה שבסביבה ולהשלים פערים.

כאשר הלכו לאורך הארקדה הם התנגשו בגבר מרשים שמבטו היה נעוץ באדמה. רוברט, שהיה מעט חמום מוח, כעס ופנה אליו באיטלקית.

״החוצפה של המקומיים כאן. אולי תסתכל לאן אתה הולך? כמעט הפלת אותנו. נורה? את בסדר?״

הגבר נשא את מבטו וסקר קצרות את נורה.

״אני מתנצל, גבירתי. הייתי שקוע במחשבות. אני מקווה שלא נגרם נזק. אולי תרשי לי להזמין אתכם לקפה?״

נורה חיכה במבוכה ורוברט מיהר לפסול את הרעיון.

״אין צורך. זה לא מתאים״.

לורנצו חייך, הטה את ראשו כמאשר והמשיך בדרכו.

״יכולת להיות אדיב יותר. אנחנו לא יודעים מי האיש ואין סיבה לריב איתו. הוא לא עשה שום דבר רע״.

רוברט הביט עליה בתדהמה.

״לא עשה שום דבר רע? האיש לא מסתכל לאן הוא הולך. הוא התנגש בי חוזקה. אולי הוא לא התכוון, אבל הוא חסר נימוסים. אני מתנצל, אבל אני חושב שאלך לנוח קצת עד המפגש של הערב. להתראות״.

עכשיו היה תורה של נורה לפעור את פיה בתדהמה. הקשר שלה עם רוברט היה קשר מקצועי שהתבטא בעיקר בהתכתבויות. הם נפגשו בעבר במספר כנסים ותמיד הוא הצטייר בעיניה כאדם אדיב. מעולם לא נתקלה בחוסר נימוס מצידו. היא החליטה בכל זאת להתיישב בבית קפה סמוך. למרות הנסיעה היא לא הייתה עייפה ולא הרגישה צורך לנוח. היא חיכתה כבר למפגש הפתיחה בערב.

לורנצו המשיך בהליכתו וכעבור כמה צעדים כבר חזרו מחשבותיו אל העניין שהטריד את מנוחתו. הוא קיווה שבימים הקרובים יצליח למצוא פתרון לענין זה. הוא התיישב בבית קפה, הזמין את האספרסו שלו ועצם את עיניו.

הערב הגיע וכל משתתפי הועידה התכנסו באולם הגדול שיועד לכך. תוכננו מספר נאומים לערב זה ובסיומם ארוחת ערב חגיגית. נורה הגיעה לאולם וחיפשה את רוברט. היא קיוותה לשבת לידו. סמכה עליו שהוא יתרגם לה את מה שתתקשה להבין. אבל רוברט לא היה באולם. בלית ברירה היא הצטרפה לאחד השולחנות וניסתה לשמור מקום פנוי לרוברט. ככל שחלף הזמן, האולם התמלא. לרוברט לא היה זכר, והיא נאלצה לוותר על המקום ששמרה, לטובת מישהי ששאלה בנימוס אם אפשר לשבת כאן. היא הציגה את עצמה כאמיליה.

״אמיליה קאנט? פרופסור אמיליה קאנט?״ שאלה נורה בהתרגשות.

״אין צורך ברשמיות. קראי לי פשוט אמיליה. ומי את?״

״אני אלינור וילובי. נורה….״

״את דוקטור ווילובי מלונדון? משמרת כתבי היד?״

נורה חייכה במבוכה. היא לא ציפתה שיכירו אותה. בוודאי לא אישיות מכובדת כמו פרופסור קאנט. רוברט ואי הנוחות שגרם לה כבר נשכחו ממנה. אמיליה הייתה חוקרת כתבי יד ידועה מארצות הברית והיא הייתה אחד האנשים שבשבילם הגיעה לכנס. 

נאומי הפתיחה היו כולם באנגלית ונורה חשה הקלה. היא הבינה שלא תהיה לה בעיה להסתדר כאן. היא הספיקה לומר לאמיליה שתשמח למפגש אישי איתה. הן סיכמו להיפגש במהלך היום הבא.

הנאומים הסתיימו וכולם פנו לחדר האוכל. נורה חיפשה את רוברט וראתה שהוא יושב בשולחן, מוקף באנשים. היא נפגעה שלא שמר לה מקום, אבל החליטה להתעלם. אמיליה קראה לה מהשולחן בו ישבה והיא הצטרפה אליה. אמיליה הכירה לה את האנשים הנוספים שהיו שם והשיחה קלחה.

הארוחה הסתיימה ומכיוון שהיא הייתה עייפה היא פרשה לדירתה לשנת הלילה. עכשיו היא חיכתה בקוצר רוח ליום המחר ולאשר יביא איתו. בעיקר חיכתה לפגישה עם אמיליה שנקבעה לשעת אחת מההפסקות שהיו בין ההרצאות השונות.

בפינה אחרת של העיר, לורנצו הגיע לביתו. זה היה בית גדול עם חצר פרטית. ג'וזף, העוזר האישי שלו, פתח לו את הדלת.

״הגיע מכתב עבורך היום. השארתי לך לפתוח אותו. יכול להיות שזה קצה חוט שיעזור לך לפענח את התעלומה שמעסיקה אותך״.

לורנצו ניגש בצעדים מהירים לחדר העבודה ופתח את המכתב.