הדון

שתי הערות:

דון אלפרדו היה היפופוטם. הוא היה הזכר הדומיננטי בנהר מגדלנה. 

דונה גרציה הייתה הנקבה היחידה שלו, למרות שלרוב הזכרים בעדר היו כמה נקבות. 

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. ראשיתו של הסיפור בשני זוגות היפופוטמים שהובאו לקולומביה מאפריקה. למרות התנאים השונים, הם התאקלמו מהר בסביבה החדשה והחלו להתרבות. אלפרדו היה בנם הבכור של אחד הזוגות. כאשר הוא נולד, כבר היה שם רודריגו, בנם של הזוג השני.

אלפרדו ורודריגו היו חברים טובים. הם נהגו להשתובב ביחד בשפך הנהר, לאכול ביחד ובעיקר לעשות תעלולים. למעשה, היה קשה להפריד ביניהם. במשך השנים נולדו להם אחים ואחיות נוספים. כאשר גדלו, אלפרדו התאהב בגרציה. הוא ידע שמעכשיו, כל הנקבות האחרות באזור לא מעניינות אותו. זה השאיר לרודריגו ולזכרים האחרים כר נרחב לפעולה. 

למעשה, גרציה הפכה למרכז חייו של אלפרדו, דבר שעורר את כעסו של רודריגו. עכשיו, בכל פעם שבא עם רעיון לעשות תעלול כלשהו, הוא נדחה על ידי שלל תירוצים: ״אני עסוק עכשיו רודריגו״ ; ״אולי מחר רודריגו״ ; ״לא מתאים לי לעשות את זה״.

זה לא היה סוד שגרציה לא אהבה את רודריגו, שהיה אחיה. כאשר היא נולדה הוא ממש הציק לה. אולי קינא בה על תשומת הלב שקיבלה מאמם ואולי סתם. הוא, כמובן, לא טרח לפרט. גרציה השפיעה על החלטותיו של אלפרדו ובכל פעם שרצה לעשות משהו עם רודריגו, היא הייתה שם.

החיים בחווה היו רגועים וכל עוד החווה בה היו תפקדה, כמעט ולא היו מאבקי כוחות. כאשר אלפרדו היה בן שלוש עשרה, חל שינוי. האנשים שהיו בחווה עזבו, החווה התפרקה, וכבר לא היה מי שיטפל בחיות. אוכלוסיית ההיפופוטמים פרצה אל הנהר. עכשיו נדרש זכר שיקח עליו את הפיקוד. אמנם אלפרדו תמיד היה גדול ביחס לחבריו, אבל הוא היה עדיין צעיר מכדי לקחת את הפיקוד.

לתפקיד הזה נכנס קוואמה, אביו של אלפרדו. קוואמה היה היפופוטם צעיר כשהובא לקולומביה, אבל הוא זכר היטב איך מתנהל עדר היפופוטמים כאשר הוא חופשי. אביו של רודריגו היה חלש מכדי לקחת את הפיקוד והיתר היו צעירים מדי. קוואמה ניהל את העדר ביד רמה. הוא לא אפשר למריבות לפרוץ בין הזכרים. רוב המריבות היו על נקבות וקוואמה ידע תמיד לצנן את הרוחות. לפעמים הוא נעזר באמארה, בת הזוג שלו, שהייתה לה השפעה גדולה על נשות העדר.

רודריגו לא אהב את ההתפתחות הזאת. הוא החליט לעזוב ולהקים טריטוריה משלו במורד הנהר. יחד איתו עזבו מספר זכרים ונקבות. ההורים של רודריגו הלכו בעקבותיו והיה ברור שהוא יהיה הזכר השליט שם.

אחרי שהקבוצה של רודריגו עזבה, היה אי שקט בעדר. קוואמה הביע את מורת רוחו בצורה שאינה ניתנת לערעור. כל התקוממות דוכאה מיד. בתחילה עזבו עוד שניים או שלושה זכרים, אבל מהר מאוד הרוחות נרגעו והשקט שב לשרור בטריטוריה. כך חלפו כחמש שנים של רביצה בנהר.

מהצד, היה נראה שאלפרדו מתבונן באביו, לומד את המלאכה ומחכה לשעת כושר. גרציה, מצידה, לא שקטה על השמרים. היו לה שאיפות והיא דרבנה את אלפרדו לתפוס פיקוד.

״עד מתי תשב מהצד? הגיע הזמן שתיקח פיקוד. אתה מתכוון לחכות שאביך יהיה היפופוטם זקן וחלש? זה יקח עוד הרבה שנים ואני לא מוכנה לחכות. אני רוצה לנהל את העדר הזה לצידך״.

״תראי, גרציה, אני מאוד אוהב אותך ורוצה לתת לך הכל, אבל את לא מצפה שאריב עם אבי, נכון?״

״למה לא? כבר היום כולם מסתכלים עליך בכבוד. כאשר אתה רוצה להתמקם בנקודה מסוימת בנהר, אתה צריך רק לרמוז ומי שהיה שם מיד מפנה את המקום. קדימה, אני בהריון ואני רוצה שהגור שלנו יהיה בנו של שליט העדר״.

אלפרדו לא ידע מה לעשות. הוא ידע שהוא מאד חזק ויכול לנצח את אביו בקרב, אבל הוא לא רצה לעשות זאת. הוא התלבט ובסוף החליט לדבר עם אביו. הוא ניגש אליו כאשר קוואמה נח בפינה מוצלת ורק אמארה היתה לידו. כאשר ראה את אמו, כמעט ויתר אבל אז החליט שאולי כך טוב יותר.

״אבא, חשבתי שאולי הגיע הזמן שאתפוס את מקומך כמנהיג העדר. אני יודע שלפניך עוד שנים רבות, אבל גרציה לוחצת עליי וחשבתי שאולי יתאים לך לנוח מהתלאות. בעיקר עכשיו כשמתחילות צרות עם בני האדם שחיים בקרבתנו״.

להפתעתו אביו פרץ בצחוק. למעשה היה זה רצף של תרועות רמות שהחרידו את שלוות השוהים בנהר. הוא התקשה לדבר ואמארה לקחה את זכות הדיבור.

״סוף סוף משהו גרם לך לפעול. אולי נכון יותר לומר שמישהי גרמה לך לפעול. כבר חשבנו שלעולם לא תיקח את הפיקוד. אביך באמת עייף מניהול העדר. לאחרונה החיכוכים מתרבים וכבר לא מעניין אותו לפשר בין שני זכרים שרבים על אותה נקבה. אני חוששת שגם העדר של רודריגו לוטש עיניים לטריטוריה שלנו״. 

״אמארה צודקת״, אמר אביו שנרגע לבסוף, ״הגיע הזמן שתיקח את המושכות. אני שמח שבאת לדבר. זה מוכיח לי שאתה באמת מוכן לניהול העדר ולא סתם זכר המחפש כוח ושליטה. אז, בבקשה. העדר שלך. בתנאי,כמובן, שתצליח לתפוס את מקומך כמנהיג״.

המבחן הגיע מהר מאוד. היו בעדר שני זכרים שנהגו לחולל מהומות. למעשה, היה קשה מאוד להשתלט עליהם. יום לאחר השיחה של אלפרדו עם קוואמה, הצמד השתולל בנהר ואיים על חלק מהנקבות. הרוחות התלהטו והיה נראה שזכרים נוספים יצטרפו למאבק. קוואמה הסתכל מהצד והמתין לראות מה יעשה אלפרדו.

אלפרדו בחן את הסיטואציה. הוא ניגש לאחד הזכרים ודחף אותו. כאמור, אלפרדו היה גדול מאוד והדחיפה שלו הצליחה להדוף אותו. יתר המשתתפים במריבה נעצרו והתלבטו איך להמשיך. אלפרדו נעמד במרכז והשמיע תרועה רמה. הס הושלך בעדר.

״מהיום, אני מנהיג העדר. מי שיעז להפריע לשלווה כאן, יטופל. הטריטוריה שלנו מספיק גדולה ואין צורך לריב. מי שיש לו בעיה, מוזמן לבוא אלי. אם הנקבות מעדיפות, הן יכולות לדבר עם גרציה. אנחנו נדאג שהשקט יישמר. 

תבינו, מתחילות להיות צרות עם בני האדם שגרים לא רחוק מכאן. אנחנו צריכים להיות מאוחדים״.

העדר קיבל את דבריו בתרועות רמות וקוואמה ידע שבנו תפס את מקומו והוא ינהיג את העדר בבטחה.

השנתיים הבאות עברו ללא ארועים מיוחדים. אלפרדו השכיל לתמרן את העדר כך שלא יעורר את חמתם של בני האדם. הוא שכנע את כולם שיש מספיק אוכל על גדת הנהר ואין צורך לפלוש לחוות הסמוכות. כך הוא מצא דרך לחיות לצד בני האדם מבלי לעורר את זעמם.

הצרות התחילו מכיוון לא צפוי. עד עכשיו לא היה קשר עם העדר של רודריגו שחי  בטריטוריה שלו במורד הנהר. אבל, ניהול כושל של העדר גרם להרבה מרירות. היו מספר זכרים שניסו לתפוס את מקומו של רודריגו, אך בקרבות שהיו הוא הביס את כולם. 

עכשיו רודריגו הגיע למסקנה שהחיים בנהר במעלה הדרך טובים יותר. הוא הלהיב את יתר העדר והם החליטו לצאת למלחמה. 

כאשר הגיעו לטריטוריה של אלפרדו, רודריגו השמיע תרועה רמה שמשמעותה הכרזת מלחמה. 

אלפרדו הגיע מיד והופתע לגלות את רודריגו. הוא רצה לדבר איתו אבל רודריגו לא בא כדי להקשיב. 

"זהו. נגמרו הימים שלך כאן. באתי כדי לקחת את העדר שלך ולך ולגרציה אין כאן מקום". 

אלפרדו הבין שבמקרה הזה מילים לא יעזרו, אבל הוא ניסה בכל זאת: 

"תראה רודריגו, אתם מוזמנים להצטרף לעדר שלנו. אני לא רוצה להאבק בך, אבל למען ביטחון העדר שלי, אני לא יכול לוותר". 

רודריגו לא המתין. הוא הסתער על אלפרדו ודחף אותו. כלומר, הוא ניסה לדחוף אותו. הוא לא לקח בחשבון את משקלו של אלפרדו ואת החוזק שלו. הוא היה מתוסכל וניסה לנגוח באלפרדו עם הראש. אלפרדו פשוט זז הצידה. רודריגו הסתער שוב וניסה לנשוך את אלפרדו. הפעם היתה לו הצלחה והוא היה בטוח שהוא ינצח. 

אלפרדו התלבט. הוא ידע שאם יילחם עם כל כובד משקלו, הוא יכול לפצוע קשה את רודריגו ואולי אפילו להרוג אותו. הוא החליט להשתמש בתכסיס ונכנס למרכז הנהר. רודריגו נכנס בעקבותיו ואז אלפרדו הסתובב ונגח בו. רודריגו שלא היה מוכן לכך, איבד את שיווי משקלו וכמעט שקע. למזלו המים היו מספיק רדודים כדי שיוכל לחזור לעמוד על רגליו. 

בנהר השתררה דממה וכולם חיכו לראות מה יעשה רודריגו. הוא חש מושפל וכאשר הביט מסביב ראה את מה שסירב להבין. העדר שלו, מעולם לא היה באמת שלו. הוא שלט בו בכוח הזרוע ועכשיו העדר שלו הסתכל עליו בבוז. הוא הבין שהובס אך לא היה מוכן לקבל את מרותו של אלפרדו. הוא פנה לעדר שלו: 

"אני חוזר לטריטוריה במורד הנהר. קדימה. בואו אחריי". 

הוא יצא מהנהר בזעם והתחיל לדהור דרומה. אף היפופוטם לא הלך בעקבותיו. אפילו לא הוריו. 

אלפרדו הביט בצער על חבר ילדותו. כאב לו על המצב שאליו הגיע אבל הוא ידע שלא יוכל לעזור לו. הוא הפנה את מבטו אל העדר וחשב מה הצעד הבא שיעשה. הוא רצה לקבל את העדר של רודריגו ותהה איך לעשות זאת. היה עליו לחשוב גם על טובת העדר שלו.

הוא סקר את כולם, אך לפני שהתחיל לדבר, אחד הזכרים הבוגרים מהעדר של רודריגו פנה אליו. 

"דון אלפרדו, אני רואה איך העדר שלך משגשג. הוכחת את עצמך כמנהיג בעל יכולות. אתה ודונה גרציה מהווים שילוב מושלם. בבקשה קבל אותנו לעדר שלך".

כל הנוכחים פרצו בתרועה רמה וכך, בגיל עשרים, אלפרדו הפך לדון הבלתי מעורער של נהר מגדלנה.