הזר המסתורי – ההתחלה

פרק א׳

כבת למעמד האצולה, רוזלין חיה חיים נוחים, אולי נוחים מידי. הכל היה מוכתב מראש. החל משעת הקימה בבוקר ועד לשעת השינה בלילה. סדר היום שלה היה די קבוע. אחרי ארוחת הבוקר, היא ישבה עם אמא שלה בטרקלין. לפעמים הצטרפו אליהן נשים נוספות מחוג נשות האצולה הקרוב. היו אלה שעות של קריאה, רקמה והרבה ריכולים. לעיתים, הן הלכו לאחת מנשות החוג. אחרי ארוחת הצהריים הגיע הזמן למנוחה קצרה ואז חזרה לטרקלין. מידי פעם יצאו אל העיר כדי לראות ולהראות וכדי לטייל בין החנויות השונות שמכרו דברי סידקית. 

אבל היום הזה היה שונה. כלומר, הוא התחיל כמו כל בוקר אחר, אבל היא לא ידעה מה צפוי. 

הבוקר החל כאשר מילדרד, המשרתת האישית שלה, נכנסה לחדר ופתחה בפראות את הוילון. אור הציף את החדר ורוזלין התחפרה עמוק יותר מתחת לשמיכה כשהיא ממלמלת דברים לא ברורים.

״גבירתי, השעה כבר מאוחרת. כולם כבר סיימו לאכול את ארוחת הבוקר. את צריכה לקום. הכנתי לך את השמלה החומה. קומי להתלבש״.

מתחת לשמיכה בקע בליל קולות מוזר, אבל מילדרד לא נבהלה. היא כבר היתה רגילה להתנהגות הזאת, אחרי הכל, היא נמצאת איתה מאז שרוזלין נולדה. היא משכה את השמיכה ורוזלין עשתה פרצוף חמוץ.

״קדימה ליידי. שכחת שהיום מגיעה התופרת? קדימה, את אוהבת את בחירת הבדים ואת המדידות. קומי. הגיע הזמן להתחיל את היום״.

״די, מילדרד, תני לי עוד כמה דקות. התופרת יכולה לחכות. רגע, אמרת שהכנת לי את השמלה החומה? מה פתאום. את יודעת שאני לא אוהבת אותה. תכיני את השמלה הסגולה. כבר דיברנו על זה. אני אחליט מה אני לובשת. לא בא לי חום היום״.

״גבירתי קרעה את השמלה הסגולה לפני יומיים. התופרת שתבוא היום אמורה לתקן אותה. את יודעת היטב שאם אני משאירה לך את ההחלטה מה ללבוש, את לא קמה לפני הצהריים ולא נרגעת עד שאני מפזרת את כל תכולת הארון. קדימה, אמא שלך אמרה שהשמלה החומה מתאימה לארועי היום״.

כאשר מילדרד שלפה את נשק יום הדין (״אמא שלך אמרה…״) לרוזלין לא נותרה ברירה, היא שרבבה את שפתיה וקמה מהמיטה. אחרי ששטפה את פניה, היא אפשרה למילדרד להלביש אותה והתיישבה כדי שהיא תסדר לה את השיער ותאפר אותה. עכשיו הייתה מוכנה לצאת אל העולם.

היא ירדה אל חדר האוכל שהיה ריק בשעה זו. נותרה שם משרתת אחת כדי לעזור לה. כרגיל, לא היה לה הרבה תיאבון בשעות הבוקר. היא אכלה קצת וקמה מהשולחן. עכשיו עברה לטרקלין. כעבור כמה דקות הגיעה מילדרד ואמרה שהתופרת הגיעה. וסופסוף רוזלין חייכה והצטרפה למילדרד.

התופרת חיכתה להן כשהיא מוקפת בגלילי בדים. אמא שלה כבר הייתה בחדר והחלה לפסול בדים שהצבע שלהם או הדוגמא שלהם לא מצאו חן בעיניה. היא לא הפסיקה להעיר בקולה הצווחני:

״זה נועז מידי״ ; ״זה רועש מידי״ ; ״הבת שלי לא תלך עם בד בדוגמא כזאת״, ועוד שלל הערות.

רוזלין הסתכלה בעיניים כלות על חלק מהבדים שנפסלו, אבל היא ידעה שאין לה סיכוי מול אמא שלה. כאשר ליידי קונסטנס בלקווד אמרה את דברה , זה היה סוף פסוק. באנחה היא הסתכלה על הבדים שנותרו. מראש סוכם שיתפרו לה ארבע שמלות לקראת הנשפים שעומדים בפתח ועוד כמה שמלות ליום יום. עכשיו התחילה החגיגה עבורה. היא הסתובבה בין גלילי הבד. 

״הקטיפה הכחולה הזאת תהיה מושלמת לנשף הגדול. המשי הכחול והבד בצבע ורוד עתיק יתאימו לנשפים הנוספים. אוווו, הירוק הזה מהמם. אני רוצה גם אותו. לשמלות היומיום אני רוצה בדים פרחוניים. הנה, הצהבהב הזה ממש יתאים לי. גם התכלת והכחול יפים. אמא, מה את אומרת? אולי עוד משהו? תראי את הבורדו הזה. אני רוצה גם אותו. זו תהיה שמלה שכולן יקנאו בה והעיניים של כולם יהיו עליי״.

״רוזלין, תשכחי מהבורדו. הבדים האחרים שבחרת הם בסדר גמור. אני מוכנה שתבחרי עוד בד לשמלת נשף. נראה שיהיו לא מעט נשפים השנה״.

רוזלין המשיכה להסתכל על הבדים ולהתלבט עד שעיניה נפלו על בד מלמלה בצבע סגול בהיר. היא הצביעה עליו ואמא שלה חייכה. עכשיו, אחרי שהסתיימה בחירת הבדים, הן התפנו לדבר על גזרות שיתאימו לרוזלין ויחמיאו לה. רוזלין היתה בעננים. היא אהבה שתשומת הלב מתרכזת בה.

הן עברו לטרקלין שם הגישו להן תה ועוגיות. מכיוון שהיו עסוקות ברוב שעות הבוקר, היום לא הגיעו אורחות. אמא שלה שקעה במלאכת הרקמה ורוזלין שקעה בחלומות. היא החזיקה את הרקמה בידיה כדי שאמא שלה לא תעיר לה שהיא מתבטלת. היטב ידעה מה אמא שלה חושבת על ישיבה בבטלה. אז, כשהיא אוחזת בבד ובמחט, ומדי פעם מוסיפה תך לרקמה, היא שקעה במחשבות. היא דמיינה את עצמה לבושה בשמלה בצבע בורדו. היא לא הספיקה לפתח את הסצינה שהתרחשה במוחה כי מילדרד נכנסה אל החדר עם מגש קטן ועליו מעטפה. 

"גבירתי, הגיע שליח עם המעטפה הזאת עבור רוזלין. הוא סירב לומר לי מי שלח אותו והוא ממתין לתשובה". 

רוזלין הושיטה יד, אבל ליידי קונסטנס הקדימה אותה. היא לא תרשה שרוזלין תקבל מעטפה ממישהו לא ידוע. היא פתחה את המעטפה והוציאה את הדף שהיה בה. היה זה דף עבה ומשובח וניכר שהדיו שעל המכתב היתה באיכות טובה מאוד. המכתב הכיל משפט אחד: 

"ליידי רוזלין היקרה. האם אוכל לבוא מחר בשעות הבוקר לביקור? כמובן שאשמח לראות גם את אמך. אנא השיבי תשובה עם השליח. 

שלך ברגשי כבוד והערכה, 

לוסיאן" 

ליידי קונסטנס הסתכלה על בתה במבט חודר: 

"לוסיאן? מי זה? מאיזו משפחה הוא? למה המכתב לא נושא חותם רשמי? רוזלין, את יודעת מי זה?"

ליבה של רוזלין הלם בפראות היא לא ידעה מיהו לוסיאן, אבל המכתב עורר את סקרנותה. 

"אמא, אני לא יודעת מיהו לוסיאן, אבל ראי את נייר המכתבים המשובח. ברור שמקורו במשפחת אצולה. אני אכתוב לו שיבוא. אני חושבת שגוונדולין הזכירה אותו. היא אמרה שהוא קשור למשפחת פיירמונט". 

מילדרד שעד עכשיו עמדה בשקט, התפרצה. 

"אם יורשה לי גבירתי, אני מציעה להשיב בשלילה. שמעתי על האיש מהמשרתת בבית הרינגטון. הוא מסתובב בחוגים מפוקפקים". 

קונסטנס הסתכלה על בתה במבט חמור סבר.

״אנחנו לא יודעות מי זה ואני לא מוכנה ששמך הטוב יוכתם. אני אענה לו שזה לא מתאים״.

״אבל, אמא״, אמרה רוזלין ושרבבה את שפתיה, ״אני לא מבינה מה הבעיה״.

״גברתי הצעירה, את תשמעי לדבריי. אני אדבר עם אביך וננסה לברר מי הוא אותו לוסיאן. החוצפה של האיש. אפילו לא חותם עם שם המשפחה שלו״.

קונסטנס ניגשה לשולחן, היא לקחה נייר מכתבים ואת עט המתכת שידיתו עשויה שנהב, היא טבלה את הציפורן בקסת הדיו וכתבה: ״מר לוסיאן הנכבד, לא אוכל להרשות לך להיפגש עם בתי. אני מציעה שתדבר קודם עם לורד בלקווד ותקבל את ברכתו. בברכה, ליידי בלקווד״.

מילדרד היתה מרוצה מאוד. היא לקחה את המכתב ומסרה אותו לשליח. היא לא תיתן שיפגעו בשמה הטוב של בת טיפוחיה או בשמה הטוב של משפחת בלקווד. הזר המסתורי הזה, לא יעיב על שגרת חייהן והיא תדאג לכך.