הסמוראי – פרק ההמשך

בפרק הקודם עזבנו את גיבורי הסיפור לאחר ארוחה טעונה. תזכורת קצרה של הדמויות והאירועים:

קָאגֶה־נוֹ־טוֹרוֹ (שור הצל), הסמוראי שלנו, קיבל את השם הָארוּנוֹ (אביב) כשנולד. משפחתו שירתה את בית קָאגֶמוֹרִי (שומרי הצל) שבראשה עמד לורד טָקֶדָה. לאחר טקס ההתבגרות (גֶנְפּוּקוּ) השם שלו שונה לאַקִינוֹרִי (חוכמה מוארת) והוא הפך ליועץ בכיר של הדאימיו (האדון, ראש האחוזה).

אַקִינוֹרִי היה מאוהב בהוֹטָארוּ (גחלילית). נערה מאחת המשפחות הפשוטות באחוזה. הוא רצה להתחתן איתה אבל הדאימיו ייעד לו את  אַיָאמֶה (איריס), בת למשפחת אצולה מכובדת. הארוחה בה התקיים מפגש בין משפחת הכלה למשפחת החתן הסתיימה בפיצוץ. כך נראתה הארוחה:

משפחת הכלה יצאה לדרכה ובמקום נשארו לורד טקדה ואשתו, אַקִינוֹרִי והוריו. דממה שררה במקום. אף אחד לא העיז לדבר עד שהדאימיו התפרץ.

״שב אַקִינוֹרִי. אנחנו לא סיימנו. אתה באמת חושב שאתן לך להרוס את הברית שהקמתי בעמל רב? תקשיב לי טוב. לורד מסאגורי יכול להיות בעל ברית גדול שלנו, אבל הוא לא ימחל על העלבון לבת שלו ולמשפחה שלו. הוא יכול, בקלות, להפוך לאויב שלי. את זה אני לא ארשה. ואתם, ההורים שלו, עד היום הייתם משפחה מאוד מכובדת באחוזה שלי. דברו עם הבן שלכם ותפתרו את הבעיה עד מחר. עכשיו, לכו״.

אַקִינוֹרִי ניסה לדבר אך אביו השתיק אותו: ״גרמת כבר מספיק נזקים. בוא״.

לראשונה בחייו אַקִינוֹרִי הרגיש בודד. תמיד ידע שהוריו והלורד טקדה שומרים עליו ורוצים את טובתו. הוא רצה לדבר עם הוֹטָארוּ אבל אביו לא אפשר לו ללכת. הוא תפס את ידו וממש משך אותו לכיוון הבית. בבית, אמו שעד עכשיו שתקה, התפרצה:

״מה חשבת לעצמך? אבא שלך ואני ידענו על המפגשים שלך עם הוֹטָארוּ. היינו בטוחים שזו סתם חברות בין שני ילדים שגדלו יחד. באמת חשבת שתוכל להתחתן איתה? איתה? בת לאחת המשפחות הפחות חשובות באחוזה? תשכח מזה. אתה תתחתן עם אַיָאמֶה. היא יפה, היא חכמה, היא בת למשפחה בעלת מעמד גבוה, והכי חשוב, הדאימיו שלנו בחר בה. אני אוסרת עליך לדבר עם הוֹטָארוּ״.

אביו הנהן בהסכמה והוסיף:

״אני ממש מאוכזב ממך. היית ההבטחה של המשפחה שלנו. אפילו הדאימיו אימץ אותך וקיבל אותך כמעט כמו בן. ככה אתה גומל לו? מחר נלך אליו ואתה תתנצל״.

אַקִינוֹרִי הבין שהוריו לא יקשיבו לו. מאוחר יותר הוא התחמק מהבית והלך לחפש את הוֹטָארוּ. הוא לא מצא אותה במקומות בהם ציפה שתהיה וידע שהוא לא יכול ללכת לביתה. הוא חיכה לבוקר ושוב הלך לחפש אותה. בנקודה בה נפגשו בדרך כלל, הוא מצא חברה שלה.

״הוֹטָארוּ עזבה את האחוזה. אתמול שלחו אותה מכאן ביחד עם אחיה. ראיתי אותה ממש לכמה דקות. היא אמרה שהיא לא יודעת לאן היא הולכת אבל היא שמעה דיבורים על חתן מיועד. היא ביקשה למסור לך שתשכח ממנה ותמשיך בחייך. היא אמרה שתמיד ידעה שלא תוכלו להתחתן״.

אַקִינוֹרִי הרגיש שעולמו חרב עליו. הוא הלך לבית הדאימיו והתפרץ לחדר העבודה שלו.

״איפה היא? לאן שלחת אותה? איך העזת?״

בסערת הרגשות בה היה, הוא היה ממשיך לדבר אבל הדאימיו הרים את קולו.

״אתה עברת כל גבול. אתה לא יכול לדבר אליי בצורה כזאת. בסירובך להינשא לאַיָאמֶה אתה פועל נגד בית קָאגֶמוֹרִי כולו, לא רק נגדי. אני לא אכריח אותך להינשא לה, אבל דע שמעמדך כאן התערער״.

אַקִינוֹרִי יצא מבית הדאימיו. הוא היה אכול ספקות ולבטים. הוא אהב את הוֹטָארוּ אבל כל חייו הוטמעה בו המשמעת והנאמנות לאדון. מה יעשה עכשיו? צחוק הגורל הוא שהיחידה איתה יכל להתייעץ ולגלות את מה שעל ליבו היא הוֹטָארוּ. הוא ישב בגינה שאהב ושקע במחשבות. בסוף הגיע להחלטה. זו לא היתה הפעם הראשונה שהיו לו מחלוקות עם הדאימיו. לא תמיד ראו הכל עין בעין. אבל לאחר שהדאימיו קיבל את החלטתו, אַקִינוֹרִי ציית וביצע את הנדרש ממנו ללא ספקות. הוא בטח בלורד טקדה וסמך עליו שיקבל את ההחלטה הנכונה. הפעם משהו היה שונה. הלורד לא היה מוכן להקשיב לו. הוא פשוט ביטל את דבריו ואת רגשותיו.  לבסוף קם בלב כבד והלך לביתו. 

לשמחתו, איש לא היה בבית. הוא אסף את מעט חפציו אל תוך שק קטן שהיה לו. את המדים החדשים ואת החרב החדשה שקיבל לכבוד אַיָאמֶה, הוא הניח על המיטה. כאשר בא לצאת, שם לב לחבילה שהייתה מונחת בפינת החדר. הוֹטָארוּ נתנה לו אותה לפני מספר ימים והוא אפילו לא הספיק לבדוק מה יש בה. הוא לקח את החבילה לידיו ופתח אותה בידיים רועדות. מבפנים הביטה אליו מסכת שור יפהפיה. הוא הביט במסכה וידע שקיבל את ההחלטה הנכונה. הוא יעטה על פניו את המסכה וישנה את שמו לקָאגֶה־נוֹ־טוֹרוֹ. מהיום אַקִינוֹרִי הסמוראי, איננו. במקומו יבוא קָאגֶה־נוֹ־טוֹרוֹ (שור הצל), הרונין (סמוראי ללא אדון). כך, בהיותו בן 21 הוא עזב את האחוזה.

דרכו לא הייתה פשוטה. מסמוראי ידוע ובעל ערך הוא הפך לנווד. לא תמיד היה לו מקום לינה מסודר. הוא נדד מכפר לכפר במטרה למצוא את הוֹטָארוּ. הוא לא ידע שזה יהפוך למסע חייו.

בכפר הראשון שהגיע אליו, התייחסו אליו בחשדנות. הוא הבין שזה יהיה גורלו עכשיו. אחרי הכל, הרונין היה דמות שלא ידוע אם ניתן לסמוך עליה. כל מי שראה אותו תהה מדוע הפך לאדם חסר שורשים. אמנם אנשי הכפר התייחסו אליו בכבוד, בכל זאת היה סמוראי, אבל אף אחד לא פתח את דלתו בפניו. איש לא הציע לו אוכל או מקום לינה. 

היה לו ציור של של הוֹטָארוּ. הוא שמר אותו היטב בקפל הבגד והראה לאנשים שפגש. איש לא זיהה אותה. היו אנשים שאפילו לא הביטו בציור.

את הלילה הראשון נאלץ לבלות בחוץ כשהוא ישן על הקרקע. למזלו מזג האוויר היה רגוע ולא ירדו גשמים.

אחרי הכפר השני שבו קרה אותו הדבר, הוא הבין שהוא צריך לשנות את דרך הפעולה שלו. כדי שיהיה לו סיכוי לשיתוף פעולה, הוא צריך לרכוש את אמון האנשים. הוא צריך גם להתפרנס, דבר שעד היום לא חשב עליו.

אחרי כשבוע הגיע לאחוזה מוקפת בכפרים. הוא ניגש לאחוזה והציע את עצמו כמורה לחרב. אחרי מבחן קצר, הוא התקבל לעבודה, תמורת מקום ללון בו ואוכל לאכול. מכיוון שהשיעורים לא ניתנו בכל יום, הוא מצא זמן לשוטט בין הכפרים. עכשיו שהיה מוכר כרונין מן האחוזה, החשדות כלפיו פחתו. עדיין לא הצליח לעלות על עקבותיה של הוֹטָארוּ.

כך סיגל לעצמו דפוס חיים קבוע. כל כמה חודשים הוא עבר לאחוזה אחרת, הציע שם את שירותיו והמשיך בחיפושיו. מעולם לא התייאש. הוא היה חדור מטרה. את הנאמנות לדאימיו החליפה הנאמנות להוֹטָארוּ.

כעבור שלוש שנים, נדודיו הביאו אותו לאחוזה שבה הלורד המקומי, הכיר אותו מנסיעותי עם לורד טקדה. 

״אז זה מה שנהיה ממך אַקִינוֹרִי? מסמוראי בעל מעמד הפכת לרונין? והכל בגלל אישה פשוטה?״

״אַקִינוֹרִי מת. אני קָאגֶה־נוֹ־טוֹרוֹ. ניתקתי את כל הקשרים שהיו לי במשפחת קָאגֶמוֹרִי. באישה שאהבתי, באישה שאני עדיין אוהב, אין שום דבר פשוט. היא יפת תואר וחכמה. הנה, ראה בעצמך״.

הוא הוציא את התמונה ואחד הנוכחים בחדר אמר:

״זו הבת הבכורה של משפחת סאקאי. היו דיבורים שהיא עברה לצפון ושם התחתנה עם בן משפחה.אבל אני לא יודע איפה״.

עכשיו היה לקָאגֶה־נוֹ־טוֹרוֹ קצה חוט. הוא הבין שהחיפושים באחוזות הקרובות לאחוזתו של לורד טקדה הם חסרי טעם. רק עכשיו הבין עד כמה זעם הדאימיו. מכיוון שהצטרך להרחיק נדוד, הוא החליט להצטרף כמלווה שיירה. הוא חיפש שיירה שנוסעת צפונה. הימים היו ימי הגשמים וטוֹרוֹ, כפי שנודע בקרב מכריו, התקשה למצוא שיירה.

הוא חיכה בחוסר סבלנות לבוא הסתיו. אז, מצא שיירה שאיתה התחיל את המסע צפונה. הוא ידע שהמסע יהיה לא פשוט. יהיה עליו להחליף שיירות כי הוא רצה להתקדם בצעדים קטנים, כדי שחלילה לא יחלוף על פני המקום שהוֹטָארוּ נמצאת בו ויאבד אותה לנצח.

השיירה הראשונה לא קידמה אותו בהרבה. היא נסעה למרחק לא רב. בכל נקודת עצירה הוא הראה את התמונה ואיש לא זיהה את אהובתו. הוא נאלץ לחכות עד שתהיה שיירה נוספת. כך, חלפה עונה ועוד עונה וכך חלפו השנים. היו תקופות של סופות טייפון שהוא מצא את עצמו בלי יכולת להמשיך. באחד המקומות בהם נשאר בגלל סופת טייפון שגרמה לסגירת הדרכים, הוא שהה במשך מספר חודשים. תקופה ארוכה לא היו שיירות אליהן יכל להצטרף. 

טוֹרוֹ מצא חן בעיני בעל הפונדק בו שהה והוא ניסה לשדך לו את בתו.

״תראה טוֹרוֹ, חלפו כבר מספר שנים. הגיע הזמן להפסיק את החיפוש. הוֹטָארוּ שלך כבר שכחה ממך. בטוח שיש לה ילדים וטוב לה איפה שהיא נמצאת. היא בוודאי לא תעזוב את המשפחה שיצרה. אתה מכיר את סָאיוּרִי שלי. כשמה כן היא שושן קטן. אני יודע שמצאת חן בעיניה. מה אתה אומר?״

טוֹרוֹ הסתכל על סָאיוּרִי שישבה בשולחן מרוחק ובעיניה מבט מהורהר. הוא ידע שזו הזדמנות להתחיל חיים חדשים. סָאיוּרִי אמנם מצאה חן בעיניו. הוא אהב את השקט שלה ואת הביטחון ששידרה. הוא ידע שאיתה יוכל להתיישב ולהקים בית. לחתום את פרק נדודיו ולוותר על אהבתו האבודה. ידע, אך התקשה לקבל זאת. הוא ביקש מבעל הפונדק שהות לחשוב על ההצעה.

״בעוד שבוע״, הוא אמר, ״בעוד שבוע אודיע לך את החלטתי. אני אלך למנזר הקרוב למשך השבוע. שם אוכל לעשות מדיטציה ולהרהר. בעוד שבוע אשוב עם החלטתי״.

ולנו לא נותר אלא לחכות לשבוע הבא…