אני חושב משמע אני קיים

הפנדה המהורהר. כך קראו לי כולם בשמורה. נולדתי כאן, בפעוטון במרכז הפנדות בצ'נגדו שבסין. 

אני חושב שכבר אז הייתי מהורהר, אבל מה אני יודע, הייתי בגודל של חבילת חמאה. חבילת חמאה ורדרדה, עיוורת וחסרת ישע. אני חושב שכבר אז היו לי חושים מיוחדים ומחודדים. בדרך כלל, אנחנו מתחילים לראות רק בגיל חודשיים – שלושה, אבל אני ידעתי כבר מלידה מה מתרחש סביבי. למשל, הרגשתי שאני לא כל הזמן עם אמא. חלק מהזמן הייתי במעין אינקובטור ומסביבי היו בני אדם. כל כמה שעות היו לוקחים אותי לאמא. רק כשגדלתי הבנתי מה קרה. נולדנו תאומים. צמד גורי פנדה ורדרדים ואמא לא יכלה לטפל בשנינו. אז האנשים במרכז הכינו את האינקובטור ועשו תורנות ביני לבין אחותי. אבל, אני מקדים את המאוחר. בואו נחזור לאינקובטור. 

באינקובטור היה חמים ונעים. דאגו לנו מאוד, אבל לי היה קשה. כל הזמן הייתה המולה של אנשים שנכנסו ויצאו ודיברו אחד עם השני. הם חשבו שאנחנו לא שומעים. אולי הם צדקו לגבי האחרים, אבל אני שמעתי. אמנם לא הבנתי, אבל הרחש שיגע אותי. רגעי המנוחה היו רק בחיקה של אמא. רק שם הרגשתי בטוח ומוגן. פלא שחיכיתי להגיע אליה?

אבל גם אצלה לא הייתי רגוע. ניסיתי לשתף אותה במחשבות שלי. רציתי לדעת מה היא חושבת על כל העניין הזה של האינקובטור ולמה היא לא מגדלת אותי ואת אחותי. אבל או שהיא לא הבינה אותי או שהיא לא ידעה על מה אני מדבר. אחרי הכל, היא גדלה בעולם שבו האם מגדלת גור אחד בלבד.

אחר כך, ניסיתי ליצור קשר עם אחותי. גם כאן לא הצלחתי. זה היה לפני שהיא התחילה לראות ולשמוע. לא חשבתי שהמטפלים יכולים להבין אותנו, אז לא ניסיתי לדבר איתם. 

המצב השתפר כשהייתי בערך בן חודשיים. פתאום התחלתי לראות. עכשיו כבר נראיתי כמו תפוח אדמה גדול ופרוותי. סופסוף הייתי יותר שעות עם אמא והכרתי גם את אחותי. 

עכשיו, פתאום גיליתי עולם קסום. בהתחלה הכל נראה כמו כתמים מטושטשים, אבל פתאום ראיתי את השמים הכחולים, את העצים החומים ואת אמא בצבעים של שחור ולבן. עכשיו גם יכולתי לשחק עם אחותי ועם אמא שלי שהייתה שובבה לא קטנה.

ניסיתי לדבר איתן אבל הן לא הבינו מה אני רוצה. ״השיחות״ שלנו היו מוגבלות לקריאות קצרות או המהום. סתם בשביל לקרוא אחד לשני או להביע אהבה או דאגה.אז שיחקנו ואכלנו ביחד. היה ממש כיף, אבל היה לי משעמם.

כאשר הייתי בן חצי שנה, הייתי עדיין גור. הייתי נעלם לפעמים לשעות. יוצא לחקור את השמורה. יום אחד הגיעה מטפלת חדשה. קראו לה לִין מֵיי. יותר מאוחר היא הסבירה לי שהפירוש של השם שלה הוא: ׳יפה ועדינה׳. היא סיפרה לי שמשמעות השם שלי, ג'וּ, היא ׳במבוק׳ ויוּאֶה, אחותי, ׳ירח׳.

לִין מֵיי הגיעה והחיים שלי השתנו. תבינו, עדיין שיחקתי והשתוללתי. תראו לי פנדה שלא אוהב לעשות שטויות ולשגע את כולם. אתם יודעים איזה כיף זה לברוח ללִין מֵיי כשהיא מנסה לתפוס אותי? אני מתחבא מאחורי ערימת במבוק והיא מתרוצצת וקוראת לי.

אבל הכי אהבתי את השיחות שלנו. אני לא יודע באיזו שפה דיברנו. אולי פָּנְדִית? אממ, זה מעניין. בכל אופן, כשהיא הגיעה היא ישר ניגשה אליי ואמרה לי:

״שלום, אני לִין מֵיי. אמרו לי שאתה הפנדה המהורהר. לפחות, כך אתה נראה בעיני המטפלים בגן. הם אומרים שזה נראה כאילו אתה חושב. הכרתי עוד פנדה כמוך, אבל הוא לא כל כך אהב לדבר. כל פעם שהתקרבתי אליו הוא נהם וברח. אני עושה מחקר על פנדות ומאוד מסקרן אותי להכיר אותך ודרכך את עולמן של הפנדות. מה אתה אומר? אתה מעוניין?״

״בטח שאני מעוניין. את לא מבינה. אני כל הזמן מנסה לדבר כאן עם האנשים. הם מסתכלים עליי בצורה מוזרה. שוקלים אותי. עושים לי כל מיני בדיקות. מושכים בכתפיים כשהם לא מוצאים כלום ונותנים לי לחזור ולהסתובב. אבל יש לי כל כך הרבה שאלות. יש הרבה דברים שאני רוצה לדעת. אני סקרן. אני מבין למה קוראים לי הפנדה המהורהר. אני באמת חושב ואם אני חושב, אני מרגיש שאני קיים״.

לִין מֵיי הסתכלה עליי במבט משונה. ״איך אתה יודע את זה? תכף תגיד לי שאתה קורא ספרי פילוסופיה״.

״לא. אני אפילו לא יודע מה זה ספר או מה זאת המילה המסובכת הזאת שאמרת, פילו… משהו״.

״אני אנסה להסביר לך בהמשך. בינתיים, רק תדע שאת המשפט ׳אני חושב משמע אני קיים׳ אמר פילוסוף בשם דקארט. זה משפט מאוד ידוע ומאוד חשוב. יפה שחשבת עליו לבד. אתה רוצה לשאול אותי שאלות?״

רציתי. בטח שרציתי. קודם שאלתי אותה מה קרה לי כשהייתי קטנטן. למה הרגשתי שמעבירים אותי ממקום למקום. היא הסבירה לי את כל מה שסיפרתי לכם על האינקובטור.

לִין מֵיי הגיעה בכל בוקר לשמורה. חיכיתי לה בקוצר רוח. היא ישבה איתי עד ארוחת הצהריים. הייתי עדיין שובב ואהבתי גם לשחק. הכי אהבתי את הנדנדה. הייתי קצת מגושם, אז כל פעם שניסיתי לעלות נפלתי. זה ממש הצחיק את לִין מֵיי. אחר כך היא הראתה לי סרטונים של פנדות בטלפון שלה. אם לא ראיתם, לכו לראות. זה באמת מצחיק.

בכל אופן, כשהצלחתי לשבת בסוף, זה נראה כמו בתמונה. רק אז היינו מתחילים את השיחה. ללִין מֵיי הי הרבה שאלות. היא רצתה לדעת מה המשמעות של הקולות שאנחנו משמיעים. גיליתי לה גם את השפה הסודית שלנו, שפת הריח. אני יכול לדעת איפה אחותי הייתה לפי הריח שהיא משאירה בכל מקום. כך חלפה עוד חצי שנה.

התחלתי להתעניין במה שקורה מחוץ לשמורה. רציתי לדעת לאן היא הולכת כשהיא עוזבת אותי. היא סיפרה לי שיש עולם שלם מחוץ לשמורה והראתה לי תמונות של הבית שלה. רציתי ללכת לבית שלה אבל היא אמרה שאי אפשר. אני כעסתי וברחתי לה. התחבאתי ממש טוב והיא לא מצאה אותי. לכל מי שפנה אלי, השמעתי קולות של כעס וכשהגיעה שעת השינה הלכתי לישון. הייתי בטוח שלִין מֵיי לא תבוא יותר. 

קמתי מצוברח בבוקר וגיליתי שהיא כבר הגיעה ואפילו הביאה לי במבוק טרי ללעיסה.

״תראה ג'וּ, אתה צריך להבין שהמנהלים כאן לא מרשים להוציא את הגורים מהשמורה. הם חוששים שיקרה לכם משהו. כאן אתם מוגנים. אז אל תכעס עליי״.

היא ליטפה לי מאחורי האוזן, בדיוק במקום שאהבתי ואני התחלתי לחייך. כל יום היא לימדה אותי משהו חדש. למשל, למדתי לספור. היינו עוברים ליד קבוצות של פנדות או של מטפלים והיא היתה סופרת כמה יש בקבוצה. שיחקנו משחק שהיא קראה לו ׳מצא את הקבוצה׳. למשל: מצא את הקבוצה שיש בה שלושה מטפלים. אני הייתי מתחיל לרוץ והיא בעקבותיי, עד שמצאתי את הקבוצה הנכונה.

היא ניסתה ללמד אותי לקרוא, אבל לא הצלחתי. היא אמרה שזה כנראה מורכב מידי עבורי. לא התעקשתי. הייתי מרוצה מכל הדברים החדשים שלמדתי. כך זה נמשך עוד שנה. כאשר הייתי בן שנתיים, נחשבתי כבר לפנדה מתגבר. עכשיו כבר טיפסתי בחופשיות על העצים והייתי יוצא לשוטט בשמורה. פגשתי את לִין מֵיי פחות ופחות. היא הסבירה לי שהיא התחילה לעבוד במקום חדש וקשה לה להגיע לכאן כל יום.

עכשיו אני בן שבע. כבר פנדה בוגר עם עוד הרבה שנים לחיות, להשתולל ולהנות. לִין מֵיי מגיעה לביקורים ומביאה את הילדים שלה. 

אז אם אתם בסביבה, בואו לבקר. יהיה כיף.