על פרשת דרכים

: Alice in Wonderland

Alice: Tell me, please which way I ought to go

The Cheshire Cat: That depends on where you want to go

עמדתי על פרשת דרכים והתלבטתי, אנה אפנה.

השביל מאחוריי היה חסום. הגעתי משם ואין בכוונתי לחזור. עדיין היו לי שלוש אפשרויות לבחור מהן. האם אימין? האם אשמאיל? או שמא, פשוט אמשיך ישר.

רציתי את החתול שיאמר לי לאן לפנות, אבל אז נזכרתי בהמשך השיחה. אליס אומרת שהיא לא רוצה להגיע למקום מסויים והחתול עונה לה: אם כך, אין חשיבות לדרך בה תבחרי.

ואני? האם אני יודעת לאן פניי מועדות? ההחלטה לפנות לדרך אחרת, היתה החלטה של רגע. פשוט החלטתי שמיציתי כאן וכמו ילדה קטנה, שרוצה סיפוק מידי, יצאתי לדרך. בלי לחשוב למה ואיך. בלי לחשוב לאן. האמת? בלי לחשוב בכלל.

בתחילת הדרך הייתי באופוריה. הסתכלתי מסביב וכל פרח משך את תשומת ליבי. כל עץ, גרם לי להוציא את המצלמה ולצלם. ככה הסתובבתי לי כמה שעות כשחיוך גדול נסוך על שפתיי.

כך, עד שהתעייפתי. מצאתי ספסל נחמד שעץ יפה לפניו, וישבתי לנוח. עכשיו, כבר לא יכולתי להימלט מהמחשבות. פה ושם עצרו אנשים כדי לשאול אם הכל בסדר והאם אני צריכה עזרה. לכולם עניתי בחיוך: "כן, הכל בסדר. אני פשוט על פרשת דרכים". חלקם חייכו, חלקם הסתכלו עליי בתמיהה. כולם המשיכו בדרכם.

ואז הגיע החתול. ג'ינג'י מדושן עונג עם פרווה מבריקה. הוא קפץ על הספסל, התיישב לידי והניח את ראשו על רגליי. אני מסתכלת עליו בתמיהה ובאי נוחות. בדיוק התכוונתי לקום. חשבתי שמספיק עם השטויות והגיע הזמן לחזור הביתה. בסך הכל היה לי בסדר שם. חיים סבירים בהחלט. אם לעזוב, זה רק כשאדע לאן. ולמה בכלל לעזוב?

החתול מסתכל עליי ולא מבין. הוא מילל ואני שומעת ומבינה את דבריו:

"הרי שמתי את ראשי עלייך. כל בת אנוש אחרת היתה מלטפת אותי מיד. הסתכלי עליי. אני לא סתם חתול אשפתות. פונקתי עד לא מזמן בבית עם חצר גדולה ועצים בה. לבני האנוש שחיו בבית היתה מטרה אחת: לפנק אותי ולהישמע לכל גחמותיי. האורחים שהגיעו נדרשו תמיד להתייחס אליי וללטף אותי. אז למה את מתעלמת ממני?"

אני מסתכלת סביב, מחפשת את הדובר ורואה שאין נפש חיה באזור. רק אני והחתול, שמשמיע עוד יללה:

"הי, אני מדבר אלייך. כן, זה אני, החתול שלצידך. תגידי, מה בכלל את עושה כאן? ראיתי אותך מסתובבת הרבה זמן ואחר כך התיישבת כאן. את בצרה? אני יכול לעזור".

עכשיו כבר אין לי ברירה. אני חייבת לענות. הג'ינג'י מסתכל עליי בעיניו הירוקות והבוהקות, ממש בוחן אותי. אני מתחילה ללטף אותו והוא מגרגר בהנאה אך לא מפסיק לנעוץ בי את עיניו.

"תראה, יש לי בעיות של בני אדם. אתה לא תבין ובטח לא תוכל לעזור". אני נאנחת והוא מיילל בחוסר סבלנות. אני נכנעת ומתחילה לספר.

"אתמול פרשתי מהעבודה אחרי הרבה שנות עבודה. הילדים, מזמן גדלו ועזבו את הקן, ובן הזוג, מי יודע היכן הוא. התעוררתי הבוקר עם תחושת ריקנות. לא נותר לי כאן כלום. אז פשוט קמתי, התקלחתי, התלבשתי ויצאתי מהבית שלא על מנת לחזור".

"מיאווו?"

"תראה", אני נעה בחוסר נוחות על הספסל, "אני פשוט יצאתי. לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהבית. הדבר היחיד שידעתי בוודאות הוא שאני לא חוזרת. אלך לאן שתביא אותי הדרך".

"והדרך הביאה אותך אליי".

אני מסתכלת עליו בחשד ותוהה מה הוא רוצה. ממש לא בא לי לאמץ חתול. עכשיו הוא מרים את הראש מרגליי, מתיישב בנוחיות על הספסל ופוצח בנאום. כלומר, יללות. נו, הבנתם כבר הוא מדבר בחתולית ואני מבינה אותו.

"יש לך בית, נכון? כדאי שנלך אליו עכשיו. עוד מעט לילה. אני רעב ובטח גם את. נאכל משהו. ממש בא לי על טונה, אבל אסתפק במה שיש. נלך לישון ומחר נקום ונשוטט ביחד. בעצם, אני מריח שמחר יהיה יום גשום. עדיף שנשאר בבית ונתכרבל בשמיכות. אני מבטיח לעשות תעלולים שיצחיקו אותך".

אני מסתכלת סביב ורואה שאכן ירד הלילה. אני נזכרת שכל היום לא אכלתי וחשה רעב פתאומי. ברור לי שאלך הביתה. אני קמה מהספסל, בלי לומר מילה, והולכת. הג'ינג'י מיילל במחאה ואני בטוחה שהוא נשאר על הספסל. אחרי כמה רחובות, הוא מתחכך ברגליי ומסתכל עליי במבט מוכיח.

זהו. נשביתי בקסמיו. "בוא, נלך הביתה. היום תאכל מה שיש ומחר נעשה קניות ואזמין לך טונה ועוד מטעמים".

עכשיו אני מחויכת ומחישה את צעדיי אל ביתי.