פתאום צמחו לי כנפיים

ככה קמתי הבוקר. הרגשתי גירוי בשכמות. שלחתי יד לגרד ונתקלתי בנוצות. התעוררתי בבהלה וניסיתי להבין מה קורה. התיישבתי והכנפיים נפרשו במלוא הדרן. יש לי ראי מול המיטה. הסתכלתי ולא האמנתי למראה עיניי. ניסיתי להבין מה קרה ונזכרתי באירועי הלילה.

הלכתי לישון מוקדם. הייתי עייפה אחרי יום גדוש בפעילות. בשמונה כבר נרדמתי. אינני מחולמי החלומות. כלומר, אולי אני חולמת אבל בבוקר אני לא זוכרת כלום. אחותי אומרת שלפעמים היא קמה בתחושת מועקה מחלום שחלמה. אצלי, כלום. הולכת לישון בחצות, נרדמת, מתעוררת בבוקר.

אבל אתמול בלילה היה שונה. אחרי שנרדמתי היתה לי אורחת. טוב, אתם בטח תגידו שחלמתי. אולי אתם צודקים, אבל איך תסבירו את הכנפיים? הם ממש כאן. פיזית. מוזמנים למשש, אבל בעדינות. אני לא רוצה לאבד נוצות.

חוזרת לאורחת. הרגשתי שמישהו מושך לי באף. מתוך שינה ניסיתי לגרש את המטרד. הייתי בטוחה שזה זבוב או יתוש. אבל היא התעקשה. עכשיו היא משכה לי באוזן. בלית ברירה, פקחתי עיניים כדי לגרש את המטרד, ואז ראיתי אותה. היא הייתה ממש זעירה. קטנטונת כזאת. כולה בגוונים שונים של כחול. "את מוכנה להפסיק להכות אותי? זה ממש לא נעים. ככה את מקבלת אורחים?"

ניסיתי לענות לה, אבל הייתי ממש רדומה וזה נשמע בערך כך: מממ המממ א

"מספיק עם השטויות. חשבתי שאת רצינית. לכן הגעתי. אם לא תתייחסי אלי כראוי, אני אלך ולא אשוב עוד. ההפסד הוא שלך".

עכשיו, תארו לכם שאתם עייפים, אבל ממש עייפים, ומפריעים לכם לישון. הייתי כל כך ישנונית שלא נראה לי מוזר שמול עיניי מתעופף יצור זוהר שמדבר איתי. ניסיתי בכל כוחי להיאחז בקורי השינה שעדיין אפפו אותי. "אולי די? אני רוצה לישון ואת מפריעה לי".

התעטפתי בשמיכה והתהפכתי לצד השני. המצב רק החמיר. מעליי עדיין הייתה הכחולה, אבל על הכרית מולי הייתה יצורה אדומה. הייתי בטוחה שאני מדמיינת, אז עצמתי חזק את עיניי. חבל שלא היו לי אטמי אוזניים. מסתבר שהאדומה והכחולה מכירות זו את זו והן פצחו בדו שיח צפצפני. שתיהן התיישבו על הכרית, קיפלו את כנפיהן, והתעלמו מקיומי.

"מלכתי, מה את עושה כאן? נעלמת לנו פתאום והדאגת את כולם. אחרי שחיפשנו ברחבי הארמון והממלכה, החלטנו שאין ברירה. הפעלנו את מאתר הקול החללי והתחלנו לסרוק בתדרים שונים. פתאום שמעתי את קולך מהכוכב הזה. הכוכב שלפני מאות שנים, חברי מועצת החכמים אסרו על קיום קשר איתו. היינו בטוחים שנחטפת. קיבלתי הנחיה לבוא לכאן ולברר מה קרה. במידת הצורך, אקרא לכוח החילוץ המיוחד".

"נחטפתי? השתגעתם? אף אחד לא יכול לחדור את מערך האבטחה שלנו".

"אז מה קרה? למה את כאן? לא, בעצם, זה לא חשוב עכשיו. קודם צריך להחזיר אותך הביתה". טוב, ברור שעכשיו כבר הייתי ערה לחלוטין. ערה וסקרנית. ניסיתי לשאול משהו אבל שתיהן השתיקו אותי. "תכף נתפנה אלייך. בנתיים את מתבקשת לא להפריע להוד מלכותה ספירית ולי לדבר. בכלל, עדיף שתעצמי עיניים ותרדמי. אל תפריעי".

עכשיו כבר התרגזתי. הן פולשות לחדר השינה שלי, מציקות לי, מפריעות לי לישון ומעיזות להשתיק אותי. אפילו לא שמתי לב שהתייחסתי אל קיומן כאל עובדה הגיונית. סך הכל זה סביר לנהל שיחה עם יצורים דמיוניים. "אני לא יודעת מי אתן ולמה באתן לכאן. לא הזמנתי אתכן ואני לא מוכנה שתשתיקו אותי. אני דורשת הסברים". האדומה שוב ניסתה לדבר אבל ספירית הניחה עליה כנף והרגיעה אותה.

היא פנתה אליי ואמרה: "אל תכעסי על אדמונית. היא מאוד נסערת וחרדה לשלומי. היא צודקת. לפי החוקים שלנו, אסור היה לי לבוא לכאן. בני האדם הכריזו מלחמה על הפיות וניסו להשמיד אותן. חברנו לשדונים והקמנו ממלכה הרחק מכאן, בגלקסיה אחרת. מועצת החכמים שהוקמה בתחילת הדרך קבעה כמה חוקים שמלווים אותנו עד היום. החוק הראשון היה שבראש הממלכה תעמוד פיה. אני בת לשושלת המלוכה שהוקמה אז. החוק השני היה שאסור להתקרב לכוכב הלכת שנמלטנו ממנו. אסור להתקרב ואסור ליצור קשר. ישנם, כמובן, חוקים נוספים שאין סיבה לפרט אותם עכשיו. שני החוקים הראשונים שמרו על שלום הממלכה שלנו. שמרנו על נתק מוחלט מהכוכב שלכם. יש תיעוד של מקרים בהם ישויות מהכוכב שלכם ניסו ליצור איתנו קשר. הניסיונות האלה נחסמו בחומת המגן שהקמנו. לאחרונה, התגלו בקיעים בחומה. רק אני וצוקי, השדון האחראי על החומה, ידענו על כך. צוקי העסיק את מיטב המוחות שלרשותו כדי לפתור את הבעיה. החלטנו לשמור את העניין בסוד ולכן כל שדון ופיה שגויסו למשימה, נדרשו להישבע שבועת סודיות".

עכשיו אדמונית צחקקה: "טוב, זה לא באמת נשמר בסוד. הרבה פיות ושדונים ידעו על כך. סמכנו עליכם שתפתרו את הבעיה ולא דאגנו. אני לא כל כך בטוחה שצדקנו". ספירית נאנחה: "כן, הייתי צריכה לחשוב על כך ששום דבר לא נעלם מעינייך ומעיניה של ירקונית".

הרגשתי את קורי השינה האחרונים נפרמים ואיבדתי את הסבלנות. ידעתי שמצפה לי יום עמוס ורציתי לנוח. "די, מספיק. אני מרגישה שנשאבתי לסיפור פנטזיה. מסוג הסיפורים שאהבתי לקרוא כשהייתי קטנה והאמנתי בפיות. זה לא אמיתי מה שקורה כאן ואני לא מאמינה שאני מדברת עם יצורים דמיוניים".

לא צפיתי את הסערה שהתחוללה. שתי היצורות פצחו במחול סוער כשכל פעם אחת מהן שולפת ציפורניים ודוקרת אותי. "דמיון? פנטזיה? מזמן לא העליבו אותי כך. בעצם, מעולם לא העליבו אותי כך. הסתכלי על היד שלך בת אנוש עלובה. זה נראה לך דמיוני?"

כף היד שלי הייתה מרושתת בשריטות כחולות ואדומות. ניסיתי לשפשף אבל זה לא הועיל. עכשיו התחלתי לחשוש. אולי יש אמת בסיפורי הפנטזיה? התחלתי להתנשף בכבדות. ספירית רפרפה מעל כף ידי והשריטות נעלמו.

"הרגעי. לא באתי כדי להזיק לך. הקשיבי להמשך הסיפור ותביני למה הגעתי. לא תכננתי לבוא. למעשה, לא רציתי לבוא. אבל את ממש התחננת. כן, התחננת. רצית לעוף. התפילה שלך הייתה כל כך זכה והיא חדרה כקרן לייזר בוהקת את חומת ההגנה שלנו. הבנתי שיש כאן משהו מיוחד, משהו שמשך אותי אלייך. גלשתי על תפילת קרן הלייזר שלך והגעתי לכאן. עכשיו כשאני כאן, אני חושבת שטעיתי".

"רגע, לא הבנתי כלום. זה נכון שיש לי חלום לעוף מאז שהייתי ילדה קטנה. תמיד חשבתי שיהיה כיף לעוף. אני מדמיינת לעצמי את תחושת החופש. יכול להיות שהלילה הצורך היה חזק באופן מיוחד כי אני נמצאת בתקופה מאוד לחוצה בעבודה. אולי רציתי לברוח קצת. את אומרת שהחלום שלי הפך לתפילה? לקרן לייזר בוהקת? זה נשמע קצת דמיוני. בערך כמו כל השיחה הזאת".

ספירית ואדמונית הסתכלו זו על זו אבל לפני שהספיקו לומר משהו, ירקונית התפרצה לחדר. כלומר, הנחתי שזו ירקונית כי היא זהרה בגוונים של ירוק. היא התפרצה לחדר והחלה לצעוק. "מה קורה כאן? בממלכה הוכרזה כוננות מלחמה. הצבא גויס, כולם לחוצים ואתן יושבות כאן ומקשקשות? והנחתן לבת האנוש לראות אתכן ולשמוע אתכן? אל דאגה. אני אטפל בכל העניינים. משמר המלכה מחכה בחוץ, אז אם הוד מלכותה תצטרף אליהם, הם ילוו אותה בבטחה הביתה. לכי גם את אדמונית".

כולנו התחלנו לדבר ביחד וכמובן שאף אחת לא הקשיבה ולא שמעה מה נאמר. זה נמשך כמה דקות עד שספירית הרימה את קולה.

"יש כאן בת אנוש שהדליקה אבוקת אש, או ליתר דיוק, קרן לייזר. אני אשאר כאן עד שאפענח מה קורה. אדמונית, ירקונית חזרו בבקשה הביתה ובטלו מיידית את כוננות המלחמה. אני אחזור ברגע שאוכל. שמרו על קו קשר פתוח וכך תוכלו לראות ולשמוע מה קורה כאן. קדימה, צאו לדרך".

זה הדבר האחרון שאני זוכרת. ממש מרגישה שלא הייתי כאן כמה שעות ועכשיו התעוררתי ככה. עם הכנפיים. מבולבלת לגמרי, קמתי ויצאתי מהחדר. השותפה שלי, טלי, בדיוק פתחה את דלת חדרה. פתחה, ראתה אותי, ומיד סגרה אותה בטריקה. דפקתי על דלתה ושמעתי את המפתח המסתובב במנעול. הבנתי שהכנפיים הן לא פרי דמיוני. "טלי, בבקשה פתחי את הדלת. אני לא יודעת מה לעשות". טלי פתחה את הדלת בחשש והצביעה עליי. "את… כלומר… מה זה? זה נראה ממש אמיתי. אבל זה לא אמיתי, נכון? זה פשוט חיקוי מוצלח" אמרה והחלה לצחקק בעצבנות. היא החלה להסתובב סביבי ולבחון את הכנפיים. היא אפילו ניסתה לתלוש את אחת הכנפיים, ואני בחרתי בדיוק ברגע הזה להתחיל לעוף. בהתחלה בחשש אבל לאט לאט צברתי בטחון.

"או, אני רואה שהתעוררת. נו, מה את אומרת? זה כמו שחלמת?" מול עיניי ראיתי את השלישייה מאתמול בלילה כשהיא מרחפת לידי. מאחוריי שמעתי חבטה והבנתי שטלי התעלפה. מיהרתי אליה וניסיתי לאושש אותה. אחרי שהיא קמה פניתי אל הפיות בכעס: "אני חושבת שאתן חייבות לי הסבר. יש לי כל כך הרבה שאלות. מי אתן? מאיפה באתן? ובעיקר, באיזו זכות הצמחתן לי כנפיים? אתן לא מבינות שזה קצת לא מקובל כאן? איך אלך לעבודה? איך אסתובב?"

"אולי תכיני לנו תה. עם הרבה דבש. נשב ביחד ונסביר לך הכל. כדאי שגם טלי תצטרף. אבל קודם, התה. הגרון שלי יבש". הדברים נאמרו על ידי ספירית בקול כל כך סמכותי שטלי ואני פשוט מיהרנו אל המטבח. הכנו תה. עם הרבה דבש. הבאנו גם עוגיות והתיישבנו להקשיב.

"בספר דברי הימים שלנו, יש כמה אזכורים על פיות שנשארו על הכוכב הזה והמשיכו לחיות כאן. תמיד התייחסנו לזה כאל סיפורי ילדים. היה ברור לכל החוקרים שגם אם נשארו כאן פיות, הן לא שרדו. אתמול, אחרי שאדמונית וירקונית הלכו, את נרדמת. אני ניצלתי את ההזדמנות ושלחתי דגימת דם שלך לבדיקה אצלנו. במקביל, התחברתי אליך והאזנתי לרחשי ליבך. הרגשתי את דם הפיות זורם בך ותוצאת המעבדה אישרה זאת.

בהדרכתה של פנינית, המדענית הראשית שלנו, הצלחתי לעורר בך גן רדום. לשמחתי, ראיתי איך הכנפיים שהיו חבויות בך החלו לקרום עור וגידים. וכמובן גם נוצות. את המשכת לישון ואני החלטתי לחזור למנוחה בארמון שלי. נו, מה את אומרת?"

התרוצצו לי הרבה שאלות בראש אבל נאלמתי דום והסתכלתי על טלי. היא ראתה שאני אבודה ולקחה פיקוד. "כמו שאתן מבינות, פיות קיימות אצלנו רק בדמיון. בסיפורי הילדים וספרי הפנטזיה. אני רואה את הכנפיים של רני. אני ממשת אותן והן אמיתיות. אבל, זה לא יכול להיות. ובכלל, מה השטות הזאת שרני היא פיה? תעשו טובה, תעלימו את הכנפיים האלה ותעלמו מכאן. חיו את חייכן בעולם שלכם ואנחנו נמשיך כאן בחיים שלנו".

הקשבתי לטלי ומשהו בי התקומם. להפתעתי, הרגשתי שאני רוצה את הכנפיים. אהבתי את תחושת החופש שהן נתנו לי אבל הבנתי שזה לא מעשי. הרי לא אוכל להסתובב כך בחוץ. הייתי מבולבלת וזה ניכר בפניי. עדיין לא הייתי מסוגלת לדבר. ירקונית נחלצה לעזרתי.

"גם לנו הרבה דברים לא ברורים. אנחנו לא מבינות איך דם פיות זורם בעורקיך. אנחנו לא יודעות איך הכנפיים נשארו חבויות. אולי יש עוד כמוך? דבר אחד אנחנו יודעות בודאות. את לא צריכה לוותר על הכנפיים אבל את יכולה לשלוט בהן. זה כמו שריר רצוני. הן יכולות להיות חבויות כשתרצי, וכשתרצי לעוף תפרשי אותן. הנה תראי אותי". מול עיניי המשתאות, כנפיה של ירקונית נעלמו. ממש לא היה להן זכר. ניסיתי להעלים את כנפיי והבנתי מפיה הפעור של טלי שהן אכן נעלמו. ניסיתי לפרוש אותן, ושוב היו לי כנפיים מפוארות. התחלתי לצחוק בהיסטריה וספירית לקחה את הפיקוד.

"אני מציעה שבינתיים לא תספרו לאף אחד על הכנפיים והן תישארנה חבויות. אנחנו נשמור על קו תקשורת פתוח איתכן. כן, טלי, גם איתך. כך תוכלו ליצור איתנו קשר במקרה חרום. אצלנו, פנינית תמשיך במחקר ובבדיקות עד שנצליח לפענח את התעלומה. כדי לא לקחת סיכונים, אני מבקשת שלא תצאי למעוף לבד. אדמונית וירקונית תבואנה לכאן בשעות הלילה ותוכלי לתרגל איתן. מה את אומרת?"

"מה אני אומרת? מה אני אומרת? אני חושבת שזו תחילתה של ידידות מופלאה".

מרוב אושר, פרשתי כנפיים והתחלתי לעוף.