עולו של עולם

זה נראה לכם פשוט, נכון? לעמוד ככה בקצה המדרגות, לשאת את עולו של המעקה כולו? הרשו לי לספר לכם את קורותיי.

המדרגות נראות עכשיו שוממות. תפסתם אותי ברגע של מנוחה. חלק מבני הבית יצאו לעמלם ומי שנשארו, ספונים בחדריהם. אבל זה השקט שלפני הסערה. הבית הזה שוקק חיים. יש בו ילדים בכל מיני גילאים, יש בו מבוגרים ויש בו אנשים קשישים. מסתובבות פה גם המנקה והמטפלת ועוד בעלי מלאכה שונים שאמונים על תחזוקת הבית ועל העזרה לשוהים בו. כבר שעת צהריים. עוד מעט הדלת תפתח בסערה ותומא, ילד אנרגטי בן עשר יכנס. הוא תולה עליי את תרמילו, כאילו הייתי מעמד לתיקים. רצועת התרמיל חונקת אותי. את תומא זה לא מעניין. הוא חולץ את נעליו ומעיף אותן. לפעמים אחת מהן נוחתת על ראשי. לפעמים אני מקבל מכה באף. אני יודע שאחת מהנעליים תמיד תמצא את דרכה אליי. ועכשיו מגיעה ההנאה האמיתית. הוא מטפס במעלה המדרגות. הוא אוחז בראשי, כאילו מנסה לערוף אותו, נמתח אחורה וקופץ על המדרגות. מיד כשהוא מגיע למעלה, הוא גולש על המעקה עם רגליים מושטות קדימה, בועט בי ושוב מזנק במעלה המדרגות. יש לי כמה דקות של מנוחה, אבל אז הוא חוזר. אמא שלחה אותו להביא את התיק והנעליים. הוא לא אוהב את המטלה ומכלה בי את זעמו.

הדלת נפתחת, טניה נכנסת ואני נושם לרווחה. הנה, הגיעה המושיעה שלי, היחידה מילדי הבית שמתייחסת אליי כאל בן אדם.טניה היא ילדה בת שמונה, מתוקה וטובת לב. היא נכנסת ומיד נוזפת בתומא. "אולי תפסיק להתעלל בו?" תומא מעמיד פנים כאילו אינו יודע על מי היא מדברת. "להתעלל במי? אין כאן אף אחד. תפסיקי לשחק בנדמה לי". הוא לא מחכה לתשובה ורץ במעלה המדרגות. התיק והנעליים נשכחו. טניה נאנחת, אוספת את התיק של תומא ואת נעליו, מלטפת את ראשי ועולה למעלה. שם, תומא מתלונן. "די אמא, זה בלתי נסבל. הילדה המוזרה שלך באמת חושבת שעומד איש בקצה המדרגות. היא ממש מגינה עליו".

לא הצלחתי לשמוע את המשך השיחה כי עכשיו הדלת נפתחת ונכנס ג'ון. ג'ון הוא נער בן חמש עשרה. מבחינתו, אני פשוט לא קיים. הוא נכנס ועולה במדרגות תוך התעלמות מקיומו של המעקה ומקיומי. נכון, אני סובל מההצקות של תומא, אבל אני מעדיף את זה על פני ההתעלמות. ג'ון הוא לא היחיד שמתעלם ממני. גם העובדים המסתובבים בבית לא מכירים בקיומי. רק לפעמים מי מהם נשען עליי או על המעקה. אני לא יודע למה, אבל ההתעלמות של ג'ון כואבת לי. הוא חשוב לי ואני רוצה שהוא יתייחס אליי.

יש לי זמן קצר של שקט לפני שכולם יורדים לארוחת הערב. הייתי מניח קצת את הראש, לו יכולתי. כמה דקות לפני הארוחה, הדלת נפתחת ורוברט נכנס. אני זוכר אותו עוד מהימים שהיה ילד קטן שקראו לו בובי. אבא שלו התקין אותי כאן. כנראה שאני מזכיר לו את אבא שלו. הוא תמיד מחייך אליי. היום הוא נכנס ופותח בשיחה. "אז מה, ארתור? עוד יום על המשמר? אני יודע שאף אחד כאן לא מבין אותך. אולי טניה. אני לא בטוח. אתה יודע, כשאבא שלי התקין אותך כאן, הוא אמר לי שאתה שומר הסף. תמיד תשמור על הבית הזה ועל מי שגר בו. לכן התווכחתי עם אלזה. אחרי שהתחתנו ואחרי שאבא שלי נפטר ועברנו לחיות כאן, היא רצתה להוריד אותך. אמרה שהמראה שלך מדכא אותה. בכלל, היא רצתה בית מודרני יותר. יש לה טעם טוב ושמחתי על חידוש הבית. אבל עליך לא הסכמתי לוותר. אני חושב שהיא למדה לאהוב אותך מאז. לפחות היא הפסיקה להציק לי בעניין הזה".

לא הספקתי לענות לו וכבר כולם דוהרים במורד המדרגות. אבא הגיע וכולם רוצים חיבוק. מתחוללת מהומה שלמה עד שכולם נרגעים והולכים אל שולחן האוכל.

עכשיו יורדת באיטיות הסבתא, אמו של רוברט. היא נועצת בי מבט. "מה ארתור? למה אתה מסתכל עליי ככה? במבט מאוהב כזה. אני כבר לא הנערה הצעירה והתוססת שהכרת. אני כבר לא יפה כמו אז".

ואני? אני רוצה לענות לה אבל לא יכול.

[נכתב בתאריך: 08.06.2025]