לאן נעלמו בני האנוש

התעוררתי משינה טובה. כזאת שבא לך להתמתח ולגרגר בהנאה. בא לי שילטפו לי את הראש. מרחוק ראיתי את קנקן התה מונח על השולחן ולידו חטיף. כלומר, הדבר הזה שבני האנוש קוראים לו עוגה. הייתי בטוחה שהאנושית שלי יושבת על הכורסא ליד. כבר דמיינתי לי אותה יושבת שם עטופה בשמיכה דקיקה, וספר על ברכיה. דמיינתי איך אני מתיישבת על ברכיה והיא מלטפת ראשי. אם אהיה מספיק חמודה, אולי אקבל גם עוגה. אולי.

לפעמים היא מסרבת ונואמת לי נאום שלם על כמה זה לא בריא. כשהתקרבתי ראיתי את חוויאר, היצור הנובח, עומד באזניים שמוטות מול השער ומייבב. הבנתי שמשהו מציק לו אבל התעלמתי מקיומו. זה לא סוד שלא הייתה בינינו אהבה גדולה. בכלל, הייתי מרוכזת בליטוף הצפוי לי ובחטיף.

ואז ראיתי אותה, את הכורסא. היא עמדה שם, השמיכה הייתה שם. אפילו הספר הפתוח היה שם. אבל איפה האנושית שלי? הלכתי לכיוונו של חוויאר ושאלתי אותו איפה האנושית. הוא הטה את הראש, הסתכל עליי במבט אומלל והמשיך לייבב. פתאום שמתי לב לשקט ששרר בחצר. זקפתי אוזניים וניסיתי להקשיב. הכל היה שקט מדי. אפילו רעש הילדים התמידי נעלם. התקרבתי אל הבית בחשש והתחלתי לרחרח. מהמטבח עלה ריח של בישול. רצתי למטבח בשמחה, בטוחה שהאנושית שלי שם. גם כאן, הכל נראה כמו בחצר. הכל העיד על כך שעד לפני מספר דקות היו כאן בני אנוש. היה סיר מבעבע על הכיריים, ריח של עוף צלוי בתנור וכלים בכיור, אבל אין בני אנוש. אפילו לא אחד. חיפוש מהיר ברחבי הבית הניב אותה תוצאה.

יצאתי לחצר ותפסתי את חוויאר שהתחיל לנבוח עליי. חוויאר פחד ממני. חינכתי אותו טוב מרגע שכפות רגליו דרכו בבית הזה. אני הייתי כאן קודם וזו הממלכה שלי. הוא ידע היטב את מקומו ומעולם לא העז לנבוח עליי. הבנתי שהוא במצוקה.

"תראה חוויאר, קורה כאן משהו מוזר. בני האנוש נעלמו. גם הגדולים וגם הקטנים. נראה שהם היו כאן עד לפני כמה דקות. הקנקן של התה עדיין חם. אני חוששת שקרה להם משהו ואני צריכה את עזרתך. מה אתה אומר?"

חוויאר הסתכל עליי בחשדנות. הוא היה בטוח שזה עוד תרגיל שאני עושה לו. מה אומר לכם, הוא צדק. הרבה פעמים העמדתי פנים שאני משלימה איתו, אפילו מחבבת אותו, וכשהוא התקרב תמיד שרטתי אותו או הכיתי אותו. חשבתי איך אני יכולה להרגיע אותו, אבל הוא הפתיע אותי ודיבר.

"תראי מלינדה… אהה אני יכול לקרוא לך מלי?" בתגובה, חשפתי ציפורניים והוא כחכח בגרונו והחל לדבר.

"אני לא כל כך מבין מה קרה. אני שיחקתי עם הילד הקטן. הוא זרק לי מקל ואני רצתי לכיוון השער כדי לתפוס אותו. כשחזרתי עם המקל, הוא לא היה שם. זה אף פעם לא קרה. ככה ללכת באמצע משחק. התקרבתי לבית וראיתי שהוא נכנס. רדפתי אחריו והספקתי לראות אותו נכנס לארון הגדול בחדר השינה של הגדולים. חשבתי שזה משחק חדש. קפצתי אחריו לתוך הארון, אבל הוא לא היה שם. לא הבנתי מה קורה ואז הגיע אחד האנשים הגדולים. הוא הוציא אותי לחצר, נכנס חזרה לבית ולא יצא. מה נעשה, מלינדה?"

"מה, אתה ילד קטן? מה זה השטות הזאת? נכנס לארון ונעלם? אפשר לחשוב שאנחנו בנרניה. ילד נכנס לארון ומגיע למקום אחר. לא, אל תתווכח איתי. אתה יודע שאני יותר חכמה ממך. תקשיב, אנחנו נערוך חיפוש. נתחיל בארון הזה שאתה מדבר עליו ואחר כך נחפש בכל החדרים שיש בקומה העליונה. אם לא נמצא אותם, נמשיך לחפש בקומה הראשונה ואם לא תהיה ברירה נלך גם למרתף. בוא, נתחיל לחפש ביחד, אני אלמד אותך איך לחפש, ואחר כך נתפצל".

חוויאר החל לכשכש בזנב. הוא היה בטוח שאנחנו משחקים. נכנסנו אל הבית ועלינו לקומה העליונה. נכנסנו לחדר של בני האנוש הגדולים. דלתות הארון היו פתוחות לרווחה. חוויאר החל לנבוח בהתרגשות ואני נכנסתי אל תוך הארון. נכנסתי והריח הכה בי. בליל ריחות של כל בני האנוש שבבית. ריחות טריים שטרם התפוגגו. התחלתי להעיף את הדברים שבארון. היו שם בגדים ונעליים, מטריות וכובעים. את הכל העפתי לכיוונו של חוויאר. מידי פעם שמעתי אותו מייבב כאשר אחד החפצים פגע בו. אבל אני הייתי חדורת מטרה והמשכתי בשלי. בסוף נשארתי עם ארון ריק שבקצהו יש פשוט את גב הארון.

מתוך יאוש התחלתי לשרוט את גב הארון וברגע שנגעתי בו הוא נעלם. נפלתי לתוך חדר גדול וחשוך ובו כל בני האנוש. הייתי בטוחה שהצלתי אותם. קראתי להם לבוא אחרי והסתובבתי לכיוון הארון. שוב היה שם גב הארון והפעם, השריטות שלי לא הועילו. "מה קורה כאן?" שאלתי ביללה. האנושית שלי סיפרה לי את קורותיהם.

"יולי שיחק עם חוויאר. אפריל שהייתה בבית, קראה לו להיכנס. את יודעת שהתאומים מאוד מחוברים אחד לשני. אז יולי עזב את המשחק עם חוויאר ובא לראות מה אפריל רוצה". וכאן אפריל נכנסה לדברי האם:

"אני שמעתי קולות מלמעלה ורציתי שיולי יבוא איתי לראות מי נמצא שם. עלינו לקומה השניה ושמענו מוזיקה מחדר השינה של ההורים. זה היה מוזר כי אמא הייתה בחוץ ואבא היה במטבח. נכנסנו לחדר, לא ראינו אף אחד, אבל שמענו את המוזיקה מתוך הארון". עכשיו יולי התערב:

"אפריל רצה לתוך הארון ונעלמה. שמעתי אותה צועקת ורצתי בעקבותיה. הגענו לחדר הזה וצלילי המוזיקה נעלמו. רצינו לחזור אבל נתקלנו בארון. התחלנו לצעוק ולחבוט בארון". והאנושי הגדול המשיך:

"אני נכנסתי במקרה לחדר השינה לקחת משהו וראיתי את חוויאר נכנס לארון. הוא יודע שאסור לו להיכנס לשם, אז תפסתי אותו והוצאתי אותו. שמעתי קולות עמומים. היה נראה שיש משהו מאחורי הארון. הנחתי יד, גב הארון נעלם וגם אני מצאתי את עצמי בחדר החשוך".

"ואני", אמרה האנושית שלי, "ישבתי בחצר ופתאום נהיה שקט מדי. לפני כמה דקות שמעתי את הרעשים מהמטבח, שמעתי את יולי משחק עם חוויאר ושמעתי את אפריל צועקת משהו ועכשיו דממה. תמיד כששקט מדי אני חוששת שהילדים מעוללים משהו. נכנסתי לבית וראיתי שאין אף אחד בקומה הראשונה. עליתי לקומה השניה וראיתי שדלת הארון בחדר שלנו פתוחה, נכנסתי לחדר כדי לסגור אותה. שמעתי רעשים והייתי בטוחה שהילדים משחקים במחבואים ואחד מהם מתחבא שם. במענה לקריאותיי שמעתי דפיקות. באופן מוזר הקולות נשמעו מעבר לארון. הזזתי קצת את הבגדים ומעדתי. נפלתי על גב הארון והגעתי לחדר הזה. עכשיו כולנו כאן ואנחנו לא יודעים איפה אנחנו ואיך נצא מכאן".

פתאום החדר הוצף באור מסנוור וראינו איש כחול מגיע אלינו. אני התחלתי לילל. האיש הסתכל עלינו ונראה ממש מפוחד.

"מ מ מי אתם? א א איך הגעתם לכאן?" כולם שתקו ואני החלטתי לקחת את העניינים לידיים.

"תראה חבוב. אני לא יודעת מי אתה ומאיפה באת. אנחנו גרים כאן, מעבר לקיר. כלומר, אני והאנשים שמטפלים בי. מה עשית לארון שלנו? אני דורשת שתשחרר אותנו מיד. אתה שומע?" כדי לחזק את דבריי, שלפתי ציפורניים והסתכלתי עליו במבט מאיים.

בדיוק ברגע הזה, חוויאר בחר להצטרף אלינו. הוא נכנס בכניסה מרשימה. בקושי סיימתי את דבריי, כשכדור השיער הטיפשי הזה נורה אל תוך החדר ונחת על האיש הזר. האיש התחיל לצחוק. אחרי כמה דקות הוא נרגע וחיבק את חוויאר. "אני מבין מה קורה. אל תדאגו אתם תחזרו בשלום למקום שלכם. אבל אתם בטח סקרנים לדעת מה קורה כאן". כולנו הנהנו, חוץ מחוויאר שהיה עסוק בליקוק כפות ידיו של האיש.

"אתם הגעתם ליקום מקביל. זה נדיר שזה קורה. בדרך כלל יש אזורי חיץ שלא מאפשרים מעברים כאלה. מה שקרה הפעם זה שכדור הפרווה שלכם פולט גלים בתדר שמתאים לתדר הפנימי של היקום שלי. כתוצאה מכך אזור החיץ רטט והתפוגג וכך הצלחתם לעבור. אולי תישארו כאן? אני לבד עכשיו ומשעמם לי".

כולנו התחלנו לדבר ביחד. מתוך הקקופוניה היה ברור דבר אחד: כולנו רצינו הביתה. לי היתה פגישה עם החתול שמעבר לגדר, הילדים רצו את החברים שלהם ואת המשחקים שלהם והמבוגרים פשוט רצו את הבית שלהם. רק חוויאר שתק. יולי הציע שהאיש הכחול יבוא אלינו.

"כן, חשבתי שלא תרצו להשאר. אני לא יכול לבוא איתכם כי אני מחכה כאן לשבט שלי. החיים שלי הם כאן, בעולם הכחול הזה. המעבר בין העולמות יישאר פתוח עד שזקני השבט יגיעו ויסגרו אותו. כדי להגיע חזרה ליקום שלכם, אתם צריכים להחזיק את כדור הפרווה בידיים וברגע שתיגעו בקיר הוא ייפתח ותוכלו לחזור לבית שלכם".

הסתכלנו עליו בחשש, תוהים אם לסמוך עליו. פחדנו שנגיע למקום אחר. כלומר, האנושים פחדו. אני לא מפחדת מכלום. נצמדתי לחוויאר והובלתי אותו לכיוון הארון. האנושים יצרו סביבנו מעגל, הרימו אותנו על הידיים, וככה חבוקים חזרנו לעולמנו.

מבט אחד על הבלגן ששרר בחדר, עם כל החפצים שזרקתי מתוך הארון, הבהיר לי שזה הזמן לברוח. נחלצתי מידיה של אפריל ויצאתי בזנב מורם מהחדר. מאחוריי, שמעתי את האנושית נוזפת בחוויאר על הבלגן שעשה. היא ממש כעסה. ואני חייכתי לעצמי והלכתי לפגישה עם החתול שלי.

למחרת, החלטתי לבדוק מה קורה עם האיש הכחול. התגנבתי לחדר ופתחתי את הארון. הפעם ממש נזהרתי ולא נגעתי בכלום. לא רציתי שידעו שהייתי שם. התקרבתי לגב הארון, נגעתי בו וכלום לא קרה. ניסיתי לשרוט ולבעוט והארון בשלו. ממש שמעתי אותו אומר לי: "אולי תפסיקי? השריטות והבעיטות שלך ממש לא נעימות לי. בכלל, מה את מצפה שיקרה? את חושבת שמישהו יענה לך?"

יצאתי מהארון בזנב שמוט. קיוויתי שתהיה לי עוד ממלכה שאוכל לשלוט בה. הבנתי שזקני השבט של האיש הכחול סגרו את המעבר. הנפתי את זנבי בגאון ויצאתי מהחדר כדי לרדות בנתיניי.