חפצים מדברים

מה היו אומרים חפצי הבית עליי, לו יכלו לדבר?

על דבר אחד בוודאי יש קונצנזוס ביניהם. מהמיטה בחדר השינה ועד השולחן בסלון, מהשידה ועד הארון:

"איי, אאוץ'. קיבלתי מכה. כן, שוב. מה עובר עליה? אנחנו כאן כבר הרבה שנים. מונחים באותו המקום. אאו, שוב. הלו, גיברת! אולי מספיק עם זה?"

המיטה מבכה את פינותיה הכאובות, השולחן לא יכול יותר.

"איך נסביר לה" מתנהל ביניהם דיון.

המיטה: "אני יודעת. על כל מכה שנקבל, נשיב בחזרה. שוב קיבלתי מכה מהרגל שלך? בבקשה. קבלי סימן בכל צבעי הקשת. שחור, כחול, סגול, צהוב".

השולחן בסלון: "אני בעד שכל מכה גם תכאב לה. אתמול היא פגעה בי עם כף הרגל. השבתי מלחמה. תענוג איך הפנים שלה הביעו את הכאב. איך תפסה את אצבעות כף הרגל".

הקירות: "כן, בדיוק כך. במלחמה כמו במלחמה. אנחנו עומדים כאן ולא מתכוונים לזוז. הגיע הזמן שתלמדי את מקומך במרחב".

השולחן בפינת האוכל: "אולי נרגע? היא לא מתכוונת לפגוע בנו ולהכאיב לנו. אפשר קצת להבין אותה. זה קורה".

הספה: "כן, הוא צודק. היא נחה עליי הרבה. יש אפילו שקע במקום בו היא יושבת. היא קוראת לו בחיבה 'שקע הטעינה שלי'. הרי היא בחרה אותנו. היא זאת שהחליטה לקחת אותנו. לאמץ אותנו אל ביתה. בואו נשיב לה אהבה".

ברחבי הבית הרהיטים נעים במבוכה: "אולי שולחן האוכל והספה צודקים? אולי אנחנו צריכים להכיל אותה?"

ואז המיטה מזדעקת: "להכיל? להכיל? נראה אתכם חוטפים בעיטות כמה פעמים במהלך היום, בכל יום. אני לא יכולה יותר. גם לי יש זכויות!"

ואני חושבת: איזה מזל שהם שותקים…

[נכתב בתאריך: 04.10.2023]