זרים בשלכת פרק י׳

תזכורת:

היא: אלינור וילובי, נורה בפי מכריה, הגיעה מלונדון לכנס מדעי בבולוניה. היא ירדה מהרכבת עם מזוודה אחת ומטרייה שספק אם תזדקק לה.

הוא: לורנצו ריצ'י, יליד בולוניה, הולך באותו בוקר מתחת לארקדות, אותן שדרות מקורות עם עמודים שהעין נוטה לראות בהן משהו אינסופי. הוא, כדרכו, מהורהר ושקוע במחשבות.

לורנצו וג'וזף הגיעו ללונדון ואחרי שהתמקמו במלון, יצאו לחפש את הרופא הנעלם. ג'וזף הציע את המועצה הרפואית הכללית (GMC). הם הגיעו למקום ופגשו פקיד מסביר פנים.

״אנחנו מחפשים שם של רופא שקיבל רשיון רפואי בסביבות 1870 ורשיונו נשלל כעשור לאחר מכן. הוא הגיע מעיירה מצפון אירלנד״.

הפקיד חייך, והסביר שרק לאחרונה סיימו למחשב את כל הרשומות מיום הקמת המועצה כך שהחיפוש אמור להיות קצר. מכיוון שלא ידענו את שם הרופא ואת השנה המדויקת, חילקנו בינינו את השנים הרלוונטיות וצללנו לתוך מאות רשומות.

״מצאתי״ אמר לורנצו. ״דוקטור וויליאם אוניל. הוא קיבל רשיון בשנת 1870 ונעלם מהרישומים בשנת 1876. ונחש מה? הוא הגיע מהעיר לורגן השוכנת במחוז ארמה שבצפון אירלנד. נראה לי שמצאנו״.

ג׳וזף לא היה משוכנע.

״יכול להיות שאתה צודק, אבל אנחנו כבר כאן. בוא נסרוק את כל הרשומות. משהו בשנים לא מסתדר לי״.

לורנצו נאנח אך ידע שג׳וזף צודק והם המשיכו לחפש. כאשר כבר עמדו לוותר ולהכריז שהחיפוש הסתיים, ג׳וזף מצא עוד רשומה.

״תראה, אני חושב שזה ממש מתאים. דוקטור אדוארד וולש. קיבל רשיון בשנת 1869. כתוב כאן שרשיונו נשלל בשנת 1877 בגלל תלונות על שרלטנות. גם הוא מצפון אירלנד. מהעיר באלימוני השוכנת במחוז אנטרים. מה אתה אומר לורנצו?״

״אני חושב שאתה צודק, אבל כדאי לבדוק גם אם קיים רישום לגבי המחלה עצמה באחת מהערים. זה יעזור לנו להחליט. מה דעתך על טיול לבאלימוני? אני בטוח שנוכל למצוא שם תיעוד כלשהו על המחלה, אפילו אם זו תהיה התייחסות לחולה רדוף שדים״.

מכיוון שהחליטו לנסוע למחרת בבוקר, הם סיימו את היום בארוחה טובה וחזרו למלון. למחרת בבוקר עלו על טיסה לבלפסט ומשם ברכב שכור לבאלימוני. הם חילקו ביניהם את העבודה כך שלורנצו הלך לחפש ברישומים הרפואיים וג'וזף פנה לעיתון המקומי, שם הופנה לארכיון בו נשמרו במיקרופילם העותקים מיום הקמתו של העיתון בשנת 1870. הוא החל לעבור על התיעוד ומצא לא מעט ידיעות המתעדות את מה שהרופא הטוב תיעד במכתבו.

ספטמבר 1870 – עדות לאדם נוסף עם מחלה שסימניה מסתוריים. הכתב שבדק מצא שהיו כבר מקרים קודמים של מחלה דומה. ההנחה הייתה שמדובר בכישוף כלשהו או בשדים.

דצמבר 1870 – בעקבות ריבוי מקרים, כתב העיתון ביצע תחקיר והגיעה אל החולה הראשון. אדוארד וולש. לדברי המשפחה האיש חלה בשנת 1850. כעשור לאחר מכן חלה גם בנו, ויליאם.

במהלך 1872 – מקרים נוספים של המחלה, כולל עוד שניים מבני משפחת וולש.

מרץ 1874 – מגיע לעיירה רופא בשם אדוארד וולש. הוא לא אחר מאשר נכדו של החולה הראשון במחלה. דוקטור וולש מתיישב בעיירה ומתחיל לבדוק את החולים השונים.

במהלך 1878 – דוקטור וולש טוען שמצא תרופה למחלה. הוא מתחיל לטפל באנשים אך הטיפול לא מועיל וחלק מהאנשים אף נפטרים.

ינואר 1879 – ראש העיר מכריז שדוקטור וולש הוא שרלטן ודורש ממנו לעזוב את העיר.

ג'וזף תיעד את כל הרשומות ומיהר להתקשר ללורנצו.

״אני חושב שסיימנו את החיפוש. בעיתון המקומי יש ממש תיעוד שתואם את מה שתואר במכתב של הדוקטור האלמוני״.

לורנצו שמח.

״מעולה. אני לא מצליח למצוא כאן משהו. הרישומים מאותן השנים לא נשמרו במלואן. מצאתי קצת תיעוד על מקרים עם סימפטומים של המחלה, אבל נראה שמישהו החליט למחוק את שמו של דוקטור וולש מהרשומות הרפואיות. אני חושב שסיימנו את החיפוש שלנו. בוא נחזור בטיסה ללונדון ומשם נחזור לבולוניה. נעדכן את כולם כשנהיה בדרך״.

בנתיים, בבולוניה, נורה ודומניקו לא שקטו על השמרים. הם התמקדו עכשיו בבדיקת הדיו והנייר. 

הנייר והדיו התאימו שניהם לחומרים דומים מסוף המאה התשע עשרה. בדיקת הסיבים בנייר, הרכב הדיו ושאריות החומרים שנמצאו סביב המעטפה לא העלו ממצא שהיה אופייני למאה השש עשרה. גם תחת המיקרוסקופ לא נמצאו סימנים לשימוש בחומרים או בטכניקות שהיו מצביעים על התקופה הזאת. כאשר סיימו את הבדיקות כבר ירד הערב. 

״זהו״, אמרה נורה, ״הנייר מתאים לסוף המאה התשע עשרה וגם הדיו. אין שום דבר בחומרים שמצביע על המאה השש עשרה. מעניין שכאן לא היה נסיון להסוואה. רק בכריכה״.

״אני חושב שהוא החליט על הזיוף רק אחרי שהספר היה כבר כתוב. במכתב הוא אומר שרק כשרצה לפרסם את הספר הוא הבין שהוא צריך להסוות את המקור. אני רק לא מבין למה הוא טרח כל כך. למה לא לפרסם תחת שם שונה?״

״אני חושבת״, אמרה אמיליה, ״שזה פחות מסתורי ממה שזה נראה. אתה צודק שהוא חיפש דרך להסוות את המקור. אולי הוא חשש ששינוי השם לא יספיק ועדיין יקשרו את כתב היד אליו. אולי החבר שפנה אליו פשוט התמחה בעטיפות מהמאה השש עשרה והיה לו יותר פשוט לזייף אחת כזאת״.

״כל כך מוזר לי שהתעלומה הגדולה נפתרה. כאשר התחלתי לחפש חשבתי שזו תהיה משימה של כמה חודשים לפחות. בעזרתכם, הצלחתי לפענח את המקרה הרבה יותר מהר. מעניין מה מצאו לורנצו וג'וזף״.

בדיוק באותו הרגע הטלפונים של שלושתם צפצפו והם קראו את ההודעה שלורנצו שלח:

״אנחנו אחרי ביקור באירלנד. איתרנו את שם הרופא. נפגש מחר בבוקר״.

נורה שלחה הודעה בשם כולם:

״גם אנחנו סיימנו את הבדיקות. נפגש מחר ונספר על הממצאים״.

הם סיימו את היום בארוחת ערב חגיגית ובהרמת כוס יין. נורה תהתה איך תמשיך עכשיו. לכאורה, אין לה סיבה להישאר עכשיו בבולוניה. אבל, זה רק לכאורה. היא חשבה לשתף את דומניקו ואמיליה במחשבותיה, אבל החליטה לדחות את הדיבורים וההחלטות למחר. עכשיו הזמן לחגוג.

למחרת נפגשו כולם בביתו של לורנצו. נורה ביקשה לשמוע על הרופא וג׳וזף ולורנצו סיפרו על קורותיהם בימים האחרונים ועל כל התגליות שלהם. דומניקו סיפר שממצאיהם איששו את ההנחה שהספר נכתב במאה התשע עשרה.

עכשיו, אחרי שהעובדות היו ידועות, כולם השתתקו. כל אחד חשב על המשמעויות של התגליות ועל המשמעות של פענוח התעלומה.

״אני אשמח לקבל את הספר ולהמשיך במחקר שלי על התפתחות התהליך של זיהוי המחלה. האם זה בסדר, נורה?״

נורה המשיכה לשתוק ואמיליה הסתכלה עליה במבט מודאג.

״מה קורה נורה? הכל בסדר?״

״כן, אני פשוט מתלבטת בקשר לחזרה ללונדון״.

דומניקו שבדרך כלל היה רגוע ושקט, התפרץ:

״חזרה ללונדון? מה פתאום חזרה ללונדון? הרי את יכולה להשאר כאן. יש לך מגורים ויש לך גם עבודה. לא תישארי? לפחות לחודשים הקרובים?״

כרגיל, היה זה ג'וזף שהרגיע את הרוחות.

״אני לא חושב שצריך לקבל החלטות עכשיו. נורה, יש לך היכן לגור. זה לא השתנה. חוץ מזה, את צריכה לכתוב ולפרסם את המחקר שלך על כתב היד. נראה לי שהמקום הכי מתאים לעשות זאת הוא כאן, ביחד עם דומניקו״.

כך, התקבלה ההחלטה ששינתה את חייהם של נורה ושל כל החבורה. אבל, זה כבר ענין לסיפור אחר.

כאן, די אם נאמר שנורה פרסמה את המחקר שלה וגם לורנצו פרסם את ממצאיו.