הפרימה בלרינה

רינה נכנסה לביתה בסערת רגשות. לא בכל יום משיבים את פניה ריקם. "איך הוא מעז?" חשבה לעצמה. "מי הוא בכלל?"

רינה היתה פרימה בלרינה בלהקת בלט ידועה. נכון שימי הזוהר שלה חלפו, אבל הריקוד עדיין במותניה והפיזוז ברגליה. לא מספיק שהשפילה את עצמה והלכה לאודישן? הרי עד לפני מספר שנים היו מתקשרים אליה ומתחננים שתסכים להופיע. עכשיו היא נאלצת ללכת למבחנים. אבל עד היום לא סרבו לה. שמה ויכולותיה הספיקו.

היום הזה התנהל כמו חלום רע. היא הגיעה בזמן, דיקנית כתמיד, והתבקשה להמתין. כעבור כמה דקות הגיעה למקום בחורה צעירה והמקום היה כמרקחה. התחילו התלחששויות שמתוכן קלטה רק את המילה "גילה". דלת האולם נפתחה, רינה קמה ממקומה, בטוחה שעכשיו יקראו לה. להפתעתה, הבמאי יצא אל המבואה וקרא לגילה. כאשר התקוממה, נאמר לה לחכות בסבלנות עד שיקראו לה.

בעודה ממתינה, ניסתה להבין מי זו גילה. חיפוש קטן בויקיפדיה והאמת התגלתה: גילה היא בלרינה צעירה ומבטיחה והיא הבת של ליאת כץ. השם הזה העביר בה צמרמורת. ליאת והיא תמיד התחרו ביניהן, כבר מבית הספר התיכון בו נפגשו. התחרו על כל דבר. מי תקבל את הציון הגבוה ביותר במבחן, מי תתקבל להופעה ומי תהיה אהובה יותר.

התחרות המשיכה גם באקדמיה לבלט, שם פגשו את אבישי. בחור יפה תואר ורקדן בחסד. מה לא עשתה כדי לזכות בליבו, אבל הוא בחר בליאת. רינה נותרה שבורת לב ולא התאהבה שוב. אחר כך שמעה שהקשר בין ליאת לאבישי לא החזיק מעמד זמן רב.

בתום הלימודים, ליאת נסעה לארצות הברית ורינה נשארה בארץ. ליאת ניסתה את כוחה בשירה ובמשחק, ורינה דבקה בריקוד. המרחק עמעם את השנאה ואת הקנאה, אבל לא השכיח הכל. עכשיו הרגישה כאילו חזרה ליאת, ובאמצעות בתה, ניצחה את רינה. ניצחה בקרב שלא שיערה שעדיין קיים.

בסיום המבחן של גילה, יצאה מישהי מהאולם ואמרה לרינה: "את יכולה ללכת. הם מצאו את מי שחיפשו". אפילו מבחן לא עשו לה והיא שבה לביתה כלעומת שבאה. בעודה תוהה מה לעשות ואיך לטפל בבעיה, הטלפון צלצל. על הצג, מספר לא מוכר. לאחר התלבטות קטנה, ענתה.

"רינה?"

למשמע הקול כמעט התעלפה. הרגישה שנסעה אחורה במנהרת הזמן והגיעה חזרה אל קולו המרטיט של אבישי.

"רינה?" שאל שוב. "כן" ענתה.

"הי, מדבר אבישי. את בטח לא זוכרת אותי. למדנו יחד באקדמיה".

"כן, אבישי. אני זוכרת. מעולם לא שכחתי".

"באמת? הרי בזמן הלימודים לא הסתכלת עליי אפילו. אני זוכר שניסיתי למשוך את תשומת ליבך ואת לא הבעת ענין". רינה שותקת במבוכה ותוהה מה לענות.

"בכל אופן, התקשרתי בקשר לתפקיד בבלט. הבנתי שבאת היום לאודישן. העוזר שלי החליף אותי וקיבל מישהי אחרת. אני רוצה להציע לך תפקיד מתאים יותר. תפקיד שהולם את כישורייך. האם את מוכנה לשמוע?"

"לבוא אליכם שוב לאודישן?"

"לא, לא. אני לא צריך לבחון את כישורייך. אני מציע לך תפקיד. אשמח אם תבואי לשמוע במה מדובר. מתי נוח לך לבוא?"

"מחר" אמרה רינה ופצחה בצעדי מחול.