המכשפה הג'ינג'ית

התמונה הזאת מחזירה אותי אחורה בזמן. אין כמו ספל תה מהביל. אני מחזיקה אותו בידיי ושוקעת במחשבות. חושבת על העבר ומתכננת תוכניות לעתיד. אני יודעת שהגיע הזמן לעשות שינוי בחיי, אבל לפני כן אני צריכה לחשוב על שרשרת האירועים שהביאה אותי לרגע הזה.

נולדתי לפני שש עשרה שנים בכפר ציורי בחבל הארץ המערבי. הכפר שלנו גבל בים וחלק מתושביו היו דייגים. הכפר שלנו נקרא אדמון על שם בתיו האדומים ותושביו הג'ינג'ים. היו גם מעט תושבים שחורי שיער, אבל הם היו חריגים. לחלק מהתושבים שחורי השיער, היו יכולות כישוף.

אבא שלי היה ראש הכפר ואמא שלי הייתה המרפאה של הכפר. אני חושבת שהיא תמיד הצליחה לרפא את הבאים אליה. אני הייתי בת יחידה שקיבלה את כל מבוקשה. ממש ילדה מפונקת. אז עדיין לא ידעתי שאני מכשפה. נראה לי מאוד טבעי שאני מנסה לעשות משהו ותמיד מצליחה. אמא כל הזמן אמרה שאני מאוד כשרונית.

היינו חבורה של שישה ילדים בני אותו גיל. למדנו ביחד ושיחקנו ביחד. נטע, הבת של השכנים שלנו הייתה חברתי הטובה ביותר. תמיד היינו ביחד. אני זוכרת את הימים עד גיל 16 כימים מאושרים. בגיל 16 נהגו לחגוג בכפר טקס התבגרות. היום עצמו היה יום של הרבה משימות שקיבלנו. חלקן היו משימות משותפות וחלקן משימות אישיות. הכל היה במתכונת של תחרות. בערב תוכנן נשף כדי לחגוג את היום הגדול.

כל החבורה התכוננה לטקס ביחד. במהלך ההכנות התגלו חילוקי דעות בינינו והייתה מתיחות. כל אחד רצה להוכיח שהוא מוצלח יותר. ידענו שתוצאת התחרות תקבע את עתידנו ואת מעמדנו בכפר. נטע ואני שמרנו על החברות שלנו ולא נקלענו למחלוקות. ידענו שאחת המשימות תהיה להכין אוכל בתנאי שדה. כלומר, יהיו לנו מעט מצרכים ונצטרך לאלתר כלים. לא סיפרו לנו מראש מה יהיו המצרכים והיכן נבשל. התחלקנו לזוגות. כמובן שנטע ואני היינו ביחד. תכננו ביחד איך להתמודד. ניסינו לחשוב מה יתנו לנו. נטע היתה בטוחה שנקבל גוש בשר ואולי גם ירק או שניים. אני חשבתי שנקבל פירות. אחרי ויכוח קצר, החלטנו שנתכונן לשתי האפשרויות. ידענו גם שתהינה משימות בהן יציגו לנו בעיות לוגיות שנצטרך לפתור בזמן קצר, משימות של כושר גופני וגם דברים לא צפויים. אז, במקביל התאמנו ופתרנו כל מיני בעיות לוגיות. ידענו שתהיה גם משימה אחת מורכבת של כל השישייה. משימה שתהיה תלויה ביכולת שיתוף הפעולה של כולנו. התבקשנו לבחור מנהיג לקבוצה וכולנו הסכמנו שנטע הכי מתאימה.

היום הגדול הגיע וכולם התאספו בכיכר הכפר. התחלנו את היום בתרגילי כושר שכללו בין השאר מירוץ מכשולים, טיפוס על חבלים ותחרות ריצה. נטע ואני הובלנו לאורך כל הדרך. אחרי הפסקה קצרה לשתיה והתרעננות, עברנו לחלק שנקרא מקבילית המוחות. נבחנו גם על ידע כללי וגם נדרשנו לפתור בעיות לוגיות. ידעתי שאנחנו מתמחות בפתרון בעיות, אבל ראיתי שנטע לא כל כך מרוכזת ולכן היינו במירוץ צמוד עם חיליק וגילי. הוא בחור שחור שיער ויפה תואר והיא ג'ינג'ית חמודה. סיימנו את החלק הזה בתיקו ונשלחנו למשימת הבישול. הסתבר שהוחלט שהפעם כולנו נבשל באותו מקום ועם אותם מצרכים. חדר האוכל פונה מכל הרהיטים וחולק לשלושה חלקים. כל זוג קיבל עמדה שהיו בה קמח, מים ובננות. מכאן נדרשנו לאלתר גם כלי עבודה וגם לייצר אש לבישול. הרגשתי שנטע לא כל כך מרוכזת וניסיתי להבין מה קרה. ראיתי שהיא מסתכלת כל הזמן לכיוון של חיליק וכעסתי עליה. במשימת הבישול נכשלנו. לא הצלחנו להגיע להסכמות. אני חשבתי שאפשר לעשות לחם בננות. נטע ענתה לי, בחוסר סבלנות, שאי אפשר בלי ביצים. כך בזבזנו את הזמן שעמד לרשותנו.

עכשיו הגיע זמן המשימה הכללית. תחילה נטע הייתה צריכה לבחור סגן. היה ברור לי שאני הבחירה הטבעית, אבל נטע בחרה בחיליק. עמדתי בצד מאוכזבת וחיכיתי לראות מה המשימה. קיבלנו לבני עץ בגדלים שונים והתבקשנו לבנות בית עם חדרים מרוהטים. מיד התחילו הויכוחים. נטע רצתה לבנות בית עם קומה אחת ובו חדר שינה וחדר אורחים. גילי רצתה חדר ילדים. אני לא זוכרת מה רצו האחרים, אבל הכעס שנצבר בי כל היום התפרץ עכשיו. בעודם מתווכחים, מלמלתי כמה מילים ותוך דקה עמד לו בית בן שתי קומות עם חדר שינה, חדר אורחים, מטבח עם פינת אוכל וחדר ילדים. כולם הסתכלו בהתפעלות חוץ מנטע. היא ניגשה אל הבית שבניתי וניסתה להרוס אותו. היא ביקשה את עזרת החברים האחרים בקבוצה, אבל אף אחד לא היה מוכן לשתף פעולה.

"את מכשפה. מכשפה ג'ינג'ית. מה פתאום הקמת כך את הבית? אני מנהיגת הקבוצה ואני דורשת שתפרקי את הבית. אני אבנה בית אחר ואת תעשי מה שאומר".

ראובן שהיה המשנה לראש הכפר ויושב ראש הוועדה לניהול הטקס, התערב.

"אני לא זוכר מקרה כזה בעשרים השנים האחרונות. נכון שתמיד יש מתח בתחרות. זה טבעי וזו טיבה של תחרות. אבל תמיד הנערים והנערות שהגיעו למעמד הזה נהגו בבגרות. אחד הדברים שמאפיינים את היום הזה הוא שיתוף הפעולה בין הבוגרים. אתם הבוגרים שלנו והמבחנים שעברתם נועדו כדי לבדוק את הכישורים שלכם ולהחליט על המשך דרככם. לצערי, כולכם נכשלתם. חיליק ניסה להסיח את דעתה של נטע מתחיל היום. כך, הוא הסיח גם את דעתה של גילי שהתקשתה לתפקד. רוני שחר ורותם, לא הייתם ערים למתרחש סביבכם. כאשר נמצאים בקבוצה, צריך לשים לב גם למה שקורה עם החברים האחרים.

ועכשיו לגולת הכותרת. הצמד נטע וליבי. שתיכן אכזבתן. כל חברי הועדה היו בטוחים שאתן תגלו מנהיגות. היה ברור לנו שתובילו. ליבי, זה לא סוד שאת מכשפה. אין בכך פסול. קיווינו שתלכי בדרכה של אמך ותהיה מרפאה. אבל במבחן היום לא נדרשו כישורי כישוף. להפך, המבחן נועד לראות איך את מתמודדת עם משימות ללא הכישוף. לאורך כל היום גילית אחריות והתנהגת כמצופה. לצערי, ברגע של כעס, הרסת את הכל. נטע, את האכזבה הגדולה שלי. שמחתי שבחרו בך לראש הצוות. הייתי בטוח שתשכילי לנווט בין הרצונות השונים ולהוביל את הצוות לפתרון טוב.הנשף שתוכנן לערב, מבוטל. הועדה תתכנס מחר ותחליט מה לעשות".

חזרתי בחשש הביתה. הייתי בטוחה שההורים יכעסו עלי. להפתעתי הם קיבלו אותי בחיוך וחיבקו אותי. התיישבנו לדבר על ארועי היום.

"נדירים בכפר שלנו אנשים ג'ינג'ים עם יכולות כישוף. בדרך כלל המכשפים הם שחורי השיער. מאז שאני נולדתי לא היתה מכשפה ג'ינג'ית בכפר. זה נחשב לדבר חריג ומיוחד. אני ידעתי וקיוויתי שיש לך יכולות כישוף. היכולת הזאת מתבטאת בדברים קטנים אצל ילדים. כאשר מגיעים לגיל 16, רוב הילדים מאבדים את היכולת. אצלך, היכולת פשוט פרחה. המבנה שבנית עם לבני העץ, הוא משימה לא פשוטה. כדי לבצע אותה באמצעות כישוף, נדרשת יכולת חשיבה והבנה ולעיתים גם מכשפים מנוסים יכשלו במשימה כזאת. זה יבוצע על ידי צוות. את ביצעת את המשימה בשלמות, לבד ובפרק זמן קצר מאוד. אני חושבת שזה הבהיל את נטע. אל תכעסי עליה".

"עכשיו את צריכה להחליט על המשך דרכך. דיברנו עם ראובן והוא מסכים שלאורך היום את גילית בגרות יוצאת דופן. ניסית להחליק את הקשיים שהיו לך עם נטע. זה נכון שאת הבית היה צריך לבנות בשתי ידיים, אבל גם כאן, באופן טבעי, הפעלת את כישורייך והוכחת יכולת מרשימה ביציאה ממשבר. אמא ואני נשמח אם תישארי בכפר ותפתחי כאן את כישורי הכישוף שלך ותתמחי במה שיתאים לך. אבל אנחנו צריכים לתת לך את אפשרות הבחירה. יש לך אפשרות לעבור לעיר הבירה. יש שם מכון שמטפח מכשפות צעירות עם יכולות מתקדמות כמו שלך. ראובן נתן לנו חומר על המכון. אני מציע שתראי אותו ותחשבי מה מתאים לך. כאמור, אנחנו רוצים אותך כאן, אבל לא נגביל אותך".

דיברנו עוד קצת ואז ביקשתי לחשוב לבד. כך מצאתי את עצמי עם כוס התה ועם ההרהורים על העתיד. ככה עבר עליי הלילה ובבוקר הגעתי להחלטה.

"האפשרות ללמוד במכון קוסמת לי. אני סקרנית ורוצה ללמוד עוד ולהבין את הפוטנציאל הטמון בי. אבל, קשה לי להיפרד מכם. עשיתי כמה בירורים במהלך הלילה. אפשר להתקבל למכון עד גיל עשרים. תמיד אהבתי את יכולת הריפוי של אמא ואני רוצה, בשלב הזה, להישאר בכפר ולעבוד עם אמא. אולי בשלב מאוחר יותר ארצה ללכת למכון".

כך התחלתי את חיי הבוגרים, לצד אמי, במרפאה. גיליתי שאני ממש טובה בזה. אפילו המצאתי כמה כישופים לפתרון בעיות קשות. בגיל עשרים, כבר הייתי רופאה מפורסמת והגיעו אליי מקצות הארץ לקבלת טיפולים.