המכשפה

א.

היא גרה לבד, בבית מוזנח בקצה השכונה. כך, לפחות, חשבנו. את שמה לא ידענו. שערה הירוק, פניה האדומות, האף הגדול ופיה הבולט זיכו אותה בשם: המכשפה. ילדי השכונה נהגו להציק לה. תמיד עלבו בה וזרקו עליה חפצים. כלומר, ניסו לזרוק עליה חפצים. דינו של כל חפץ שנורה לעברה היה זהה: היד הכחושה שלה נשלחה קדימה. לעיתים יד ימין ולעיתים יד שמאל, תפסה את החפץ וירתה אותו אל הזורק. תמיד אל הזורק. תמיד לכיוון הידיים או הרגליים. כאילו נזהרה מפגיעה ממשית. גם היחס של המבוגרים אליה לא היה טוב. תמיד צעקו עליה וגרשו אותה מכל מקום אליו הגיעה. והיא? מעולם לא התווכחה. פשוט הלכה מהמקום. היה נראה שכולם מפחדים ממנה, חוששים מהלא נודע.

באחד הימים החלטתי לעקוב אחריה. אני לא יודע למה. הייתי ילד כבן 12, נטול פחדים ואכול סקרנות. עולם הפנטזיה קסם לי, ומוחי היה מלא בסיפורי מכשפות. כנראה שרציתי לראות אחת בפעולה. בכל אופן, זה היה בחופש הגדול ואני הייתי משועמם. רוב חבריי נסעו עם המשפחה לחופשה בארץ או בחו"ל ואני נותרתי כאן לבד וחיפשתי תעסוקה. ההורים היו בעבודה ואני יכולתי לעשות ככל העולה על רוחי.

בשעות הבוקר המאוחרות היא הגיעה לרחוב בו גרתי. ראיתי אותה מהחלון והחלטתי לצאת בעקבותיה. בתרמיל הקטן שלי שמתי בקבוק מים וחטיפים, וחמוש במשקפי שמש, יצאתי לרחוב. היא מתקדמת לאיטה ומחפשת אוצרות. כאן בגד שהונח על ספסל, שם כיכר לחם על גדר. היא הולכת ואני בעקבותיה. מידי פעם הרימה ראש, רחרחה והסבה את מבטה לאחור. אני נצמד לקירות ונושא תפילה שהיא לא תבחין בי כדי שלא אאלץ לחזור כלעומת שבאתי. מאוחר יותר הבנתי שהיא הרגישה בנוכחותי, הריחה אותי, קלטה בחושיה החדים שכוונותיי אינן רעות והחליטה להניח לי.

כך התקדמנו בעצלתיים. היא מלקטת חפצים ואני נשרך מאחוריה, לוגם מים ומנשנש חטיף. שעת הצהריים הגיעה ואני חשבתי לסוב על עקבותיי, אבל אז היא החישה את צעדיה. הסקרנות שנרדמה, נעורה בי מחדש ומיהרתי ללכת אחריה. עכשיו הגענו לבית שבקצה השכונה. בית מוזנח שחלונותיו השבורים נאטמו בפיסות קרטון. הדלת נראתה כעומדת ליפול בכל רגע.

היא נכנסה פנימה, ואני התלבטתי מה לעשות. קצת חששתי להיכנס בעקבותיה, אבל הסקרנות לא הניחה לי. מצאתי חלון שלא נאטם והצצתי דרכו. הייתי בטוח שאראה בית מלוכלך וגדוש בחפצים שנאספו על ידה. עיניי נפערו בתדהמה. במרכז החדר עמדה מיטה מרווחת ובמיטה שכבה אישה שנראתה זהה לחלוטין למכשפה. אני לא יודע למה, אבל באותו רגע החלטתי לתת שם למכשפה. כאילו הפכה פתאום לאנושית. קראתי לה יפה.

יפה ניגשה אל המיטה וליטפה את פני אחותה בעדינות. לא באמת ידעתי אם זו אחותה, אבל כך נראה לי. פניה של האחות אורו והיא הסתכלה על יפה ושלחה יד כחושה כדי לאחוז בה. יפה דיברה אל אחותה אבל אני לא הבנתי מילה. אפילו לא ידעתי באיזו שפה היא מדברת. לא הבנתי, אבל הופנטתי מצלילי המילים ומהרוך בו נאמרו. כך הן דיברו זמן מה. יותר נכון, יפה דיברה. האחות שתקה, הקשיבה לה בחיוך ואז סימנה בידה לכיוון החלון שדרכו הצצתי.

ניסיתי להתכופף אבל החלקתי ונפלתי. בעודי מנסה לקום, ידה של יפה אחזה בידי. לרגע נבהלתי. עכשיו היא בטח תהפוך אותי לקרפדה. אני מנסה להיחלץ אבל לפיתתה איתנה. אני מסתכל אליה בתחינה והחיוך שלה ממיס אותי. פתאום נעלמו תווי הפנים הגסים, אפילו צבע עורה נראה שונה.

"בוא, ילד. תיכנס. הרגשתי שאתה עוקב אחרי מהרגע שיצאת מהבית. הבנתי שאין לך כוונות רעות, אז הנחתי לך ללכת בעקבותי. ועכשיו, נינה מבקשת לראות אותך מקרוב".

מבולבל כולי, מלמלתי: "נינה? מי זו נינה?" לצחוק הפעמונים שענה לשאלתי, לא ציפיתי. "נינה זו אחותי התאומה. לי קוראים בלה, ולך קוראים תום. כן, אל תתפלא. אני יודעת מי אתה. אז בוא, ניכנס ונדבר בנחת. אני בטוחה שיש לך הרבה שאלות ואני אשתדל לענות על כולן".

בחשש רב נכנסתי בעקבותיה והרגשתי שנכנסתי לעולם אחר. כבמטה קסם נעלמה העזובה ונעלם הריח הלא נעים ששרר בחוץ.

ב.

התקרבתי למיטתה של נינה והיא הושיטה לי יד. הושטתי את ידי ונעניתי בלחיצה איתנה שהפתיעה אותי. נינה חייכה וסימנה לי לשבת על הכסא לידה. בלה התיישבה גם היא והחלה לספר את קורותיהן.

הן נולדו בסורנטו, או כפי שבלה אמרה, ממש בקצה המגף. ההורים היו אנשים קשי יום, אך מלאי אהבה לצמד שנולד להן. זוג ילדות ג'ינג'יות עם נמשים ואינסוף אנרגיות. בגן ובבית הספר תמיד היו במרכז העניינים. מנהיגות מלידה שסחפו אחריהן עדת מעריצים. כאשר בגרו והיו בנות 18, להורים הייתה בקשה:

"אתן יודעות שאנחנו יהודים. אנחנו כבר בערוב ימינו ועברנו לא מעט תלאות על רקע יהדותנו. עכשיו שוב יש סימנים של אנטישמיות. אנחנו רוצים שתסעו לבקר בישראל. יש לנו חבר טוב שם. יש לו אכסניה. סעו, חזרו וספרו לנו חויות. מי יודע, אולי המקום ימצא חן בעינכן".

נינה לא רצתה לנסוע אבל בלה שכנעה אותה. הן החליטו לנסוע לשבוע כדי לא להשאיר את ההורים לבד לפרק זמן ממושך. חמושות בטרולי, המריאו לדרכן.

"אבל, צבע השיער שלכן, צבע הפנים…" מלמלתי.

"סבלנות" אמרה בלה. "עוד מעט נגיע לשם. תן לי לספר את הסיפור בדרכי".

הן נחתו בשדה התעופה ונסעו ברכבת לירושלים, לאכסניה בה התכוונו לשהות. שתי נערות צעירות שדוברות רק איטלקית. ביום הראשון הן היו ספונות בחדרן ויצאו רק לקראת ערב כדי לאכול משהו. בשובן לחדר חיכה להם מכתב מההורים:

"בנות אהובות שלנו,

לא רצינו להכאיב לכן ורצינו שתזכרו איך נראינו כשהלכתן. שנינו חולים ואין מרפא למחלתנו. לדברי הרופאים, תהליך ההידרדרות הוא מהיר וקשה. החלטנו למות כשאנחנו עדיין צלולים. בחרנו למות חבוקים ומחויכים. היו לנו חיים עם הרבה רגעי אושר בזכותכן. נכון, היו גם קשיים. אבל עכשיו, הכל נגמר. בחרנו ללכת. אנחנו יודעים שיהיה לכן קשה, אך מקווים שתקבלו את החלטתנו בהבנה. מכרנו את הבית, פתחנו חשבון על שמכן והפקדנו בו את כל כספנו, הירושה שלכן. בעל האכסניה הוא חבר ותיק שלנו וינחה אתכן איך לפעול. נינה ובלה שלנו, בבקשה שמרו אחת על השניה וספרו עלינו לילדות הג'ינג'יות שבטח תהיינה לכן.

אוהבים מאוד, אמא ואבא".

אחרי שקראו את המכתב הן לא ידעו מה לעשות. רצו להזמין טיסה ולחזור מיד אבל ההלם פגע ביכולת התפקוד שלהן. הן הלכו לישון חבוקות ודחו את ההחלטה לבוקר. בבוקר נינה קמה עם חום גבוה. הרופא שהגיע הפנה אותן לחדר מיון שם הוחלט על אשפוז ובידוד.

נינה הייתה מרותקת למיטה ובלה לא משה מצידה. בקושי הסכימה לאכול או לשתות משהו. באינספור הבדיקות שנעשו לנינה לא נמצאו פתרונות. החום המשיך לעלות ולרדת כמו ברכבת הרים ולכן נאלצו להשאיר אותה באשפוז זמן רב. במשך כל הזמן הזה, נינה לא דיברה ולא זזה. פשוט שכבה ובהתה בתקרה. בלה דיברה איתה ושרה לה, אבל כלום לא עזר.

אחרי כחצי שנה של אשפוז, אחת האחיות במחלקה הבחינה בשינויים שחלים אצל נינה והזעיקה את הרופאים. מול עיניהן המשתאות, גופה של נינה עבר שינוי. עורה כמש והפך אדום, צבע השיער השתנה אף הוא והחליף גוונים עד שהתייצב על ירוק. בבת אחת הפכה מנערה יפה ומלאת חיים לאשה זקנה.

עכשיו החל סבב בדיקות חדש והוזעקו מומחים מרחבי הארץ. כולם עמדו חסרי אונים. עד כה, חשבו שההלם ממות ההורים גרם לגופה של נינה זעזוע, אבל למראה השינוי הפיזי שחל בה הם לא ידעו מה לומר. לא נמצא מחקר ולא נמצא מומחה שידע להסביר את השינויים בפיגמנטציה. מכיוון שהחום עדיין לא ירד ולא התייצב, נאלצו להשאיר אותה בבית החולים.

במשך הזמן גם בלה עברה שינויים. כאילו רצתה להידמות לתאומה שלה. גם עורה כמש והפך אדום, וגם צבע שיערה השתנה. עדיין לא לירוק, אבל משהו שבין אדמוני לירוק. כך עברו שנתיים. לאט לאט מצבה הרפואי של נינה התייצב והיא החלה לתקשר קצת עם בלה. בבית החולים החליטו שצריך להעביר אותה למוסד סיעודי. בלה התקשתה לקבל את הגזירה, אבל לא הייתה לה ברירה. היא המשיכה לגור באכסניה ובעזרת בעל האכסניה היא מצאה עבודה ואחר כך רכשה את הבית המוזנח שבקצה השכונה. היא לא עברה לגור בו, אך תכננה לשפץ אותו ולהביא את נינה הביתה. כך חלפו שנים נוספות עד שבעל האכסניה החליט לסגור את האכסניה ולמכור את המקום. בלה נאלצה לעבור לגור בבית שרכשה.

עכשיו, הסתובבה יותר בשכונה והצרות החלו. היא נרדפה על ידי אנשי השכונה, ילדים ומבוגרים כאחד. במשך כל השנים האלה, היא בילתה אצל נינה בכל רגע פנוי. דיברה איתה וטיפחה אותה. שרה לה את שירי הילדות שלהן. לאט לאט נינה החלה להגיב. עדיין לא דיברה, אבל חיוכיה האירו את החדר. עכשיו יכלה גם להזיז את הידיים. בלה התעודדה והחליטה להביא את נינה הביתה.

ג.

המעבר לא היה פשוט. גם כאן בעל האכסניה היה לעזר. ביחד צבעו את קירות הבית וריהטו בצניעות ומתוך מחשבה על צרכיה של נינה. ביחד נסעו להביא אותה הביתה.

בלה הפסיקה לעבוד כדי להיות יותר עם נינה. הכסף מירושת ההורים ומעבודתה הספיק להן לקיום צנוע. מצבה של נינה השתפר מעט, ידיה התחזקו והיא הצליחה לאכול ולשתות לבד, אך עדיין לא יכלה ללכת ולדבר. כך עברו עליהן השנים. בלה יצאה מידי פעם לסיוריה בשכונה, אך תמיד חזרה אל נינה שלה.

הקשבתי בפה פעור לסיפורה של בלה, כאשר ידי אחוזה בידה של נינה. הערב ירד ואני ידעתי שהוריי כבר בבית ואולי דואגים לי. בלה הבינה מיד.

"כבר מאוחר תום. כדאי שתשוב לביתך. אני מבקשת שלא תספר את הסיפור שלי ושל נינה. אני לא יודעת איך האנשים יגיבו אם ידעו שיש לי תאומה. אני חוששת שירצו לאשפז אותה ולכך אני לא מוכנה. אני לא יודעת כמה שנים נותרו לנו, אבל אני ונינה רוצות לחיות אותן בדרכנו".

הנהנתי. מה כבר יכולתי לומר. הנהנתי ונפרדתי מהן לשלום. חשבתי לחזור ולבקר אותן, אבל כעבור כמה חודשים עברנו לגור בעיר אחרת ואני לא ראיתי אותן שוב.