הזקן והיונים

החורשה בשלכת. כמה אהב לבוא לכאן עם רותי שלו. רותיליין קרא לה. הם נפגשו כאן, ממש על הספסל הזה, לפני מספר שנים.

מזג האויר היה אז אביבי והעצים היו בשיא פריחתם. הוא הגיע לחורשה וראה אותה יושבת על הספסל. בהתחלה כעס. זה הרי הספסל שלו. מה יעשה עכשיו? אמנם יש עוד ספסלים בחורשה, אבל הוא רוצה לשבת כאן. התלבט והחליט לחזור על עקבותיו. הוא יוותר על החורשה היום. כבר פנה לאחור והיא הרימה את ראשה והסתכלה עליו.

"שלום" היא אמרה וחייכה. "אני השכנה שלך". הוא הסתכל עליה, מבולבל. מה היא רוצה? הוא לא מכיר אותה. הביט בה בעיניים חשדניות והיא בשלה. "אתה גר בסטימצקי 5, דירה 4". למראה מבטו התמה היא פרצה בצחוק מתגלגל.

"בוא, שב על הספסל לידי ואני אסביר". התיישב לידה במבוכה. היא נראתה לו מבולבלת ולא היה לו נעים ללכת. אז הוא התיישב בקצה הספסל וחיכה להסבר שלא הגיע. היא פשוט שקעה בהרהורים ונראה ששכחה מקיומו. הוא נע בחוסר סבלנות על הספסל וכחכח בגרונו. היא הסתכלה עליו, חייכה שוב, והחלה לדבר.

"אני רותי ואני גרה דלת לידך. דירה 3. עד לפני שבועיים, גרה שם הבת שלי. לפני שבועיים היא עברה לדירה גדולה יותר ואני החלטתי לחזור לכאן, למקום בו גדלתי. ראיתי אותך מרחוק כמה פעמים, כשבאתי לבקר, אבל תמיד הייתי עסוקה עם הנכדים. לפני שבוע עברתי לכאן ולא ראיתי אותך מאז. נזכרתי בדמותך וחשבתי שזה יכול להיות נחמד אם נפגש. אולי נמצא תחומי עניין משותפים. מכיוון שלא ראיתי אותך, חשבתי שעברת דירה. היום החלטתי לצאת קצת לחורשה. ישבתי לי כאן, שקועה בהרהורים, ואז הרמתי את ראשי וראיתי אותך".

הוא הקשיב לה ונשבה בקסם חיוכה ובמבט עיניה החומות. הבין שהיא מצפה למענה והתחיל לגמגם.

"אאא את צודקת. באמת לא הייתי כאן בשבוע האחרון. נסעתי לבקר את הבן שלי. חזרתי הבוקר והחלטתי לבוא לחורשה. זה הספסל שאני אוהב לשבת עליו. הוא מספיק רחוק מהמולת העיר ומספיק קרוב לכניסה לחורשה. לפעמים אני בא עם ספר ולפעמים אני סתם יושב כאן ומסתכל על הסובב אותי".

"אתה יודע רוני. כן, אני יודעת את שמך. למה אתה מתפלא? זה הרי כתוב על דלת ביתך. לי קוראים רותי. נו, בלבלת אותי עם המבט התמה שלך ועכשיו אני לא זוכרת מה רציתי לומר". שניהם פרצו בצחוק. סתם כך ללא סיבה. הוא הרגיש כאילו הכיר אותה מאז ומעולם.

"את אוהבת את השלכת?" שאל. פניה אורו והיא הנהנה.

"החורשה הזו יפה בכל עונות השנה, אבל בשלכת היא פשוט עוצרת נשימה. אני מסוגל לשבת כאן ופשוט להסתכל. בכל מבט אני מגלה עלה נוסף, או עלה בגוון שונה. נוצר כאן קולאז' צבעים יפהפה. את מציירת, נכון?"

"נכון. איך ידעת? יש עליי כתמי צבע?" היא הצטחקה ובחנה את עצמה. חיפשה את הכתם המסגיר.

"לא אין כתם. פשוט נראה לי שיש לך נפש של אמן. אני חושב שמאוד תיהני לצייר כאן בחורשה. לפעמים אני בא לכאן עם כן הציור ומצייר. בכל פעם אני מוצא השראה חדשה. לפעמים אני מצייר ממש את מה שמול עיניי. לפעמים העלים הופכים לכתמי צבע, כמו בציור מופשט. בדרך כלל ציירתי בשלכת. אבל מה דעתך שנבוא לכאן מחר שנינו ונצייר בצבעי האביב?"

את שיחתם הפריע צלצול הטלפון של רותי. היא ענתה ואמרה שמיד תגיע.

"אני צריכה ללכת. הבת שלי הגיעה לביקור. נפגש כאן מחר". למחרת, כאילו בתיאום מראש, הם יצאו מפתח הבית באותה השעה. שניהם חמושים בכן ציור, צבעים וקנבס.

מאז נפגשו יומיום. לפעמים ציירו, לפעמים שוחחו. לפעמים פשוט נהנו מהשקט והשלווה שבחורשה או מספר קריאה שהביאו איתם. הם נפגשו רק בחורשה. היתה ביניהם הסכמה שבשתיקה לעשות הפרדה בין הקשר שלהם לבין החיים הפרטיים שלהם. כאילו אמרו, את הקשיים נשאיר בחוץ, או, בעצם, בפנים.

למרות ההפרדה הזאת, הוא חשב עליה כעל שלו והחל לקרוא לה רותיליין. היא רק חייכה למשמע הכינוי והמשיכה לקרוא לו רוני. כך חלפו מספר שנים עד שיום אחד כשיצא מפתח ביתו, היא לא הייתה בפתח הדירה שממול. התלבט אם לדפוק על הדלת והחליט להניח לה ופשוט לחכות לה בחורשה. כעבור זמן מה הופיעה אישה צעירה והתקרבה אליו.

"שלום רוני. אני הבת של רותי. אתמול היא הרגישה לא טוב. הזמנו רופא והוא המליץ שהיא לא תהיה לבד. אז החלטנו שהיא תעבור לגור איתנו. יש לנו בית גדול ויש שם חדר שמותאם לצרכיה. בעלי ואני עובדים מהבית אז תמיד יהיה איתה מישהו. יכול להיות שנעסיק אחות בהמשך".

"אבל, איך היא מרגישה? מתי היא חוזרת לכאן? א אני יכול לבוא לבקר אותה?"

"אמא צפתה את כל שאלותיך. היא כתבה לך מכתב. אני מציעה שתקרא אותו. בימים הקרובים נהיה כאן כדי לפנות את הדירה, אז אם תהיה לך שאלה כלשהי, תוכל לבוא ולשאול". היא הוציאה מעטפה מתיקה, הניחה אותה על הספסל והלכה.

הוא ישב שם כמה דקות, קפוא. מנסה להבין מה בעצם קרה. מסתכל על המכתב וממאן לקרוא אותו. הבין כבר שזהו מכתב פרידה. לבסוף, הסקרנות גברה והוא הושיט יד אל המעטפה, פתח אותה והחל לקרוא.

רוני יקירי,

אל תכעס. המפגשים שלנו בחורשה היו לי רגעי מפלט. רגעים בהם יכולתי להתעלם מקשיי היומיום. לא לחינם עשיתי הפרדה בין החיים האישיים למפגשים ביננו. בזמן שישבנו בחורשה, יכולתי להניח בצד את הבעיות שליוו אותי. אני חושבת שגם לך זה התאים. החורשה הזאת הפכה למקום הבטוח עבורנו. כאן לא היו ילדים ונכדים. כאן לא היו מחלות או בעיות כלכליות. כאן היו שני אנשים שחלקו זמן משותף והנאות משותפות. השמחה למראה צמח חדש, השמחה על גילוי עוד גוון בצבעי השלכת. גם השיחות שלנו היו מקור להנאה ועניין. הספרים ששנינו קראנו ואחר כך נהנינו לדבר עליהם. לפעמים גם להתווכח. בכל בוקר חיכיתי למפגש שיבוא. בכל ערב הלכתי לישון עם הידיעה שמחר נפגש.

אתמול, אחרי שחזרתי הביתה הרגשתי לא טוב. התקשרתי לבת שלי והיא הגיעה והזמינה רופא. הרופא הסביר שהוא לא מאבחן מחלה כלשהי, אבל הוא ממליץ שלא אשאר לבד. הוא אמר שמצבי הוא תוצאה צפויה של גילי המתקדם. ביתי והחתן שלי ביקשו שאעבור לגור אצלם ואני הסכמתי. הסכמתי גם למכור את הדירה כאן.

אני יודעת שהייתי צריכה לדבר איתך ולספר לך פנים אל פנים. אבל, תבין, רציתי לשמור על האשליה. רציתי זאת עבור שנינו. כך נוכל להיזכר בשעות המשותפות שלנו בחיבה. אני מקווה שתמשיך לפקוד את החורשה שלנו. במקומי, היונים יארחו לך לחברה. תיזכר במפגשים שלנו ותחייך.

היה שלום רוני יקירי וזכור בחיבה את רותיליין שלך.

הוא סיים לקרוא את המכתב והחל לדמוע, אבל אז שמע את קולה המתרה בו: לא ככה רוני. בלי דמעות. זכור אותי ללא עצב.

מאז הוא בא לכאן. מקפיד להגיע בכל יום. היונים מארחות לו לחברה. הוא משתף אותן בהגיגי ליבו ובזכרונות שלו מרותיליין.