איפה אני

התעוררתי ככה הבוקר. מוקף בדלועים, חבוש בכובע ועם סרט אדום על המקור שלי. מה, לעזאזל, קרה אתמול. אני מנסה להיזכר, אבל הכל עמום. החלטתי לעצום את העיניים. זה בטח חלום. כנראה שעדיין לא התעוררתי. כעבור דקה לא התאפקתי ופקחתי את עין ימין. בזוית העין ראיתי דלעת מציצה עליי. עצמתי את עין ימין ופקחתי את עין שמאל. עכשיו, הציצה עלי דלעת משמאל. הכובע היה עדיין על ראשי. ניסיתי להסיר אותו אבל הוא סירב לזוז. ניסיתי להסיר את הסרט האדום, אבל גם כאן נחלתי כישלון. ניערתי את הראש וניסיתי להיזכר. לאט לאט הדברים חזרו אליי.

אני הגבר היחיד בלול תרנגולות הודו יפהפיות. מחוזר ומבוקש. הן ממש רודפות אחריי. אני משכים עם הנץ החמה וקורא את קריאת הגבר. לא כולם בחווה אוהבים את זה. הבמה שלי קרובה לחלון של רון, נער זועף כדרכם של מתבגרים. אני סופג קללות ולפעמים גם חפצים שעפים לעברי. דבר לא יפריע לי במילוי תפקידי. אני ממשיך לקרוא בגאון והמשק מתעורר לחיים. עכשיו אני ערני לגמרי. רואה את השמש שזרחה מזמן ונכנס להתקף חרדה. האסון גדול יותר ממה שחשבתי. לראשונה בחיי לא השכמתי קום ולא קראתי את קריאת הגבר. אני שם לב לשקט שאופף אותי. החווה שקטה. אף אחד לא קם. אפילו התרנגולות רדומות. אני בכלל בחווה? הכל נראה מוזר. אני נושם עמוק ומנסה להירגע. זה רק מלחיץ אותי יותר. אני מנסה לקרוא בקול, אבל הסרט שעל המקור מפריע לי. בהילוך איטי הזכרונות מכים בי. אתמול בני האנוש שבחווה חגגו את חג ההודיה. הם חוגגים את החג הזה עם תרנגולת הודו. הפעם, ברטה נבחרה. ברטה היא התרנגולת של הלול. מפוטמת, היא מתהלכת תמיד בחצר כשהיא מרוצה מעצמה. כשגיליתי שפרלה, החוואית, מתכננת לחגוג עם ברטה, חרה אפי. כולם יודעים שאני תרנגול חם מזג. אוי לבושה. כאשר פרלה התקרבה ללול, התנפלתי עליה בקריאות קרב. זקרתי את כרבולתי ורצתי לקראתה. ברטה ברחה לקצה השני של הלול ואני נעמדתי לפניה והמשכתי בקריאות הקרב. פרלה ניסתה לגרש אותי אך לא הצליחה. היא הסתכלה עליי במבט מוזר והתחילה לצחוק. איזק, בעלה, בא לראות על מה כל המהומה. ברטה הצביעה עליי והסבירה לו מה קורה. כלומר, אני חושב שזה מה שהיא אמרה. אני לא מבין אנושית כל כך טוב ופרצי הצחוק שלה הקשו יותר על ההבנה. הסתכלתי על ברטה וסימנתי לה שתברח דרך הפרצה שגילינו בגדר. פרלה ואיזק אפילו לא שמו לב. הם לא הפסיקו להצביע עליי ולצחוק. אחרי שנרגעו קצת, איזק ניגש אליי בצעד בטוח, תפס אותי בכפות ידיו הגדולות והתחיל ללכת לכיוון הבית. בלול קמה זעקה. התרנגולות החלו לקרקר בפחד. הספקתי עוד לראות את ברטה מסתכלת עליי במבט אוהב בעיני התרנגולת שלה. ואז הכל נהיה חשוך. אני לא יודע כמה זמן עבר, אבל כאשר חזרתי לראות, עמדתי במרכז שולחן גדול. לראשי הכובע ומולי מונחת קערה עמוקה ובה מים. הייתי צמא, אז שתיתי. היה טעם מוזר למים, אבל זה מצא חן בעיניי. אז שתיתי עוד. אני זוכר פרצי צחוק של בני האנוש. אני לא זוכר בוודאות את כל מה שעשיתי. היו קרקורים בקולי קולות. היו נפנופי כנפיים. אני חושב שניסיתי לעמוד על רגל אחת וקרסתי בחינניות. אחרי כל תרגיל כזה, הייתי צמא, אז שתיתי שוב. אני חושב שבאחת הפעמים בהן קרסתי, לא הצלחתי לקום. אני זוכר במעומעם ידיים אוחזות בי. וזהו.

אני מסתכל סביב, אני פחות מטושטש, ומבין שאני במקשת הדלועים. עכשיו אני גם מתחיל לשמוע את קולות החווה.

מה, לכל אלוהי התרנגולים, היה במים ששתיתי?

[נכתב בתאריך: 10.07.2025]