איך למדתי כישוף

נַנְדּוֹ

אני גרה בנַנְדּוֹ. אחד הכפרים הנידחים ביותר בממלכה. בנַנְדּוֹ לא אהבו אנשים עם יכולות כישוף. כלומר, היו דברים בסיסיים שכולם עשו. כמו להדליק אש או למלא את הדלי במים מהבאר. דברים רגילים. אף אחד לא התייחס לזה כאל יכולת מיוחדת. זה כמו להתעורר מהשינה בבוקר או ללכת. אבל היו אנשים עם יכולות אחרות. כמו לונה שעשתה דברים משונים. למשל, כשנשברה לי היד. אמא לקחה אותי ללונה. היא הכינה משחה מכל מיני צמחים, מרחה אותה על היד, לחשה כמה מילים, המשחה התאדתה והשבר נעלם. אבל היו גם סיפורים אחרים. אמרו שהיא הפכה מישהו לחזיר כי הוא ניסה לפגוע בה. אמא סיפרה לי שבהתחלה לונה גרה בקצה הכפר, אבל הכפר גדל ועכשיו היא גרה כמעט במרכזו. אנשי הכפר לא אהבו את זה, אבל תמיד הספיק מבט אחד מלונה להשתיק את כולם.

כשהייתי בת חמש, הייתי ילדה שובבה ומפוזרת. אמא ניסתה לחנך אותי וביקשה שאסדר את החדר. אני לא רציתי ואמא התעקשה. עמדתי בפתח החדר, לחשתי "סדר יהיה בחדר", נופפתי בידיי והחפצים הסתדרו במקום. הבגדים הנקיים חזרו מקופלים לארון, הצעצועים חזרו למקום, אפילו הסדין והשמיכה נמתחו יפה על המיטה והחדר היה מסודר. הייתי בטוחה שאמא תשמח, אבל היא הסתכלה עליי במבט עצוב. אני חושבת שהיא אפילו בכתה קצת. בערב, אחרי שאבא חזר הביתה, אמא סיפרה לו מה קרה. אבא כעס ואמר לי ללכת לחדר שלי ולא לצאת עד שירשו לי. לא הבנתי מה קורה, אבל ידעתי שאין טעם להתווכח. בבוקר, אמא הביאה לי ארוחת בוקר לחדר ואמרה לי להישאר היום בבית. רציתי לצאת לשחק עם הילדים האחרים בכפר, אבל לא הרשו לי. "ליטה, אני מבקשת שתישארי היום בחדר שלך ותשחקי שם. אני מתחננת שלא תעשי שום דבר מוזר. אבא יחזור בצהריים ונחליט מה לעשות". היא חיבקה אותי ויצאה מהחדר. לא הבנתי למה אני נענשת על זה שסידרתי את החדר. רציתי לקרוא לאמא ופתחתי את דלת החדר. ראיתי שהיא יושבת במטבח עם אוריאנה, הדודה שלי, ושתיהן בוכות. סגרתי את החדר וחיכיתי שאבא יבוא לדבר איתי. בצהריים אבא חזר וכולנו אכלנו ארוחת צהריים ביחד. זו הייתה ארוחה שקטה. בדרך כלל כל אחד משתף בחוויות שלו מהיום, לפעמים מישהו מספר בדיחה. האווירה תמיד נעימה. כאשר דודה שלי הייתה, תמיד היה שמח. היום, אפילו היא היתה שקטה.

סיימנו לאכול ואבא הסתכל עליי במבט רציני. "ליטה שלנו. אנחנו כל כך אוהבים אותך. אוהבים אותך ודואגים לך. אני יודע שאת לא מבינה מה קורה. אולי את אפילו חושבת שאנחנו כועסים עליך. אני רוצה לספר לך את סיפור המשפחה ואת הסיפור של הכפר. עד עכשיו, לא סיפרנו לך. קיווינו שלא יהיה צורך. דודה אוריאנה תספר לך את הסיפור". אוריאנה התחילה לדבר. היה לה קול מתנגן כזה, כאילו היא שרה. תמיד אהבתי לשמוע אותה. היא סיפרה לי את הסיפור הבא.

אַלְפְרֵדוֹ וְדוֹנָה

מעבר לנהר היה כפר שכולו קסם. כולם עסקו בכישוף ואף אחד לא עשה מזה עניין. לפני הרבה שנים, הגיע לאותו כפר אדם בשם אדולפו. איש לא ידע מהיכן הוא בא, אבל הוא התחבב על כולם ומהר מאוד הפך לראש הכפר. הוא התחתן עם דונה, הסבתא של הסבתא רבתא שלך. דונה הייתה מכשפה רבת עוצמה וחסרת אחריות. היא לא חששה לנסות קסמים חדשים, אפילו אם ידעה שהקסם מסוכן. הסקרנות גברה עליה והיא הייתה חייבת לנסות. אדולפו, כפי שהתברר בהמשך, הגיע מממלכה שהכישוף אסור בה. הוא אהב מאוד את דונה, אבל כל הזמן לחץ עליה להפסיק עם הקסמים. הוא ניסה להסביר לה שמהקסם יוצא רק רע, אבל היא צחקה את צחוקה משולח הרסן וביטלה את דבריו. כעבור כשנתיים, דונה נכנסה להריון ואדולפו היה מאושר. מי שפחות התלהבה הייתה גרציה, השכנה מהבית ממול. בין שתי הנשים לא שררה אהבה יתרה וזה לא היה סוד שגרציה חשקה באדולפו. גרציה אמרה לדונה שהיא גילתה קסם חדש ומיוחד. דונה, כמובן, הסתקרנה ורצתה לדעת מהו הקסם. גרציה אמרה לה שלא כדאי לה כי הקסם מסוכן. היא לא הייתה מוכנה לגלות מה הקסם עושה. מידי פעם היא הייתה מסתגרת בביתה ואז היו נשמעים פיצוצים עזים. אחר כך היא הייתה מספרת בהתלהבות כמה הקסם החדש מרגש. כעבור מספר חודשים, דונה לא יכלה לשאת זאת יותר. היא התגנבה אל חלון ביתה של גרציה והציצה פנימה. היא ראתה את תנועות הידיים של גרציה וקראה את שפתיה. היא לא הספיקה לראות מה קורה כי אדולפו קרא לה. דונה התרחקה וגרציה הציצה מהחלון כשחיוך על שפתיה. היא ידעה שדונה לא תוכל להתאפק. למחרת, אחרי שאדולפו יצא, דונה הסתגרה בחדרה והחליטה לנסות את הקסם של גרציה. בטוחה בעצמה, היא חזרה על תנועות הידיים שראתה ואמרה את מילות הלחש. היא לא צפתה את הפיצוץ שנגרם. כאשר אדולפו הגיע הביתה, דונה התקשתה לנשום. אדולפו מיהר לקרוא למרפא, אבל כשהוא הגיע הוא לא יכל להציל את דונה. הוא הצליח ליילד אותה וכך נולדה האמא של הסבתא רבתא שלך. לפני מותה, דונה הצליחה ללחוש את המילים: "הקסם של גרציה".

אדולפו היה שבור. בתום ימי האבל הוא ניגש לגרציה ושאל אותה לפשר דבריה האחרונים של דונה. גרציה, כמובן, היתממה ואמרה שהיא לא יודעת על מה מדובר. "זו בטח הנקמה שלה בי. היא תמיד קינאה בי". אם גרציה חשבה שעכשיו היא תזכה באדולפו, היא טעתה טעות מרה. אדולפו יצא בכעס מביתה. למחרת כינס את מועצת הכפר. הוא טען בפני חברי המועצה שהקסם של גרציה הרג את דונה. הוא אמר שצריך להפסיק להשתמש בקסם בצורה לא אחראית והוא רוצה לחוקק חוק נגד שימוש בקסם. החל דיון סוער. חברי המועצה לא אהבו את החוק המוצע. הם גם לא אהבו את האשמה שהוטחה בגרציה. חלק מהאנשים אף אמר לאדולפו שדונה תמיד הייתה שלוחת רסן ואם מישהו אשם במותה, זו היא עצמה. אדולפו לא יכל לשאת את הנאמר. הוא הודיע שלא יוכל להישאר בכפר. למחרת, לקח את בתו התינוקת, העמיס חפצים על המרכבה שלו, ויצא לדרך. הוא החליט לשוב לממלכה ממנה הגיע.

מהר מאוד הבין שלא יוכל לעשות את הדרך הארוכה והקשה עם תינוקת. כאשר חצה את הנהר, הוא הגיע לכפר שאנחנו גרים בו עכשיו. אחרי שסיפר את סיפורו, ליבם של אנשי הכפר נכמר והם הציעו לו להישאר איתם. הם אמרו לו שאצלם בכפר, למעט קסמים קלים ביותר, הקסם אסור. אדולפו ראה כי טוב המקום והחליט להישאר. הוא לא ידע שהקסם שהיה כל כך חזק אצל דונה, עבר לילדתו הקטנה. הוא קרא לה דונה ובנחישות דיכא בה כל ניצוץ של קסם. דונה הקטנה כל כך רצתה לרצות את אביה האהוב, ומהר מאוד היא ויתרה על הקסם. כאשר היא גדלה, הוא סיפר לה את הסיפור של האם וביקש ממנה שתדאג שגם צאצאיה לא יעסקו בקסם.

שִׂיחָה וְתֵאוֹרְיָה

אוריאנה הפסיקה לדבר ואני עדיין לא הבנתי למה כועסים עליי. לא הבנתי מה הקשר אליי ולמעשיי. אבא נאנח והתחיל לדבר. "תראי ליטה, הקסם שעשית אתמול הוא קסם מורכב. קסם שנאסר בכפר שלנו. אם תשימי לב, תראי שאף אחד לא משתמש בקסם". "אבל…" התפרצתי לדבריו והוא היסה אותי.

"הקשיבי לי בבקשה. זה חשוב מאוד. הקסם כרוך בסכנות. כל כישוף מעוות את חוקי הטבע ולא תמיד יש לקוסם שליטה מלאה עליו. את הכפר שלנו הקימו אנשים שהיו פליטי מקרים של קסם רווי". הקשבתי מרותקת לדבריו וביקשתי שיסביר לי מה זה קסם רווי. "לכל סביבה יש כמות מסוימת של קסם שהיא יכולה להכיל. לפעמים זה יכול להשתנות מחדר לחדר באותו הבית. קשה מאוד להעריך מהי הכמות הזאת וקשה עוד יותר להעריך מהי כמות הקסם הנפלטת בכל מעשה כישוף. כאשר כמות הקסם שנפלט גדולה יותר ממה שהסביבה יכולה להכיל. אנחנו קוראים לזה קסם רווי. על הקסם העודף אין שליטה. קוסמים מאוד מנוסים, יודעים לחשב את כמויות הקסם ולשלוט במעשיהם. אבל, כאשר מנסים קסם חדש או לא מוכר, יכולת השליטה מוגבלת. זה מה שקרה לדונה. את הכפר הזה הקימו אנשים כמו אדולפו. אנשים שהקסם פגע בהם או ביקיריהם והם החליטו להימנע משימוש בקסם. במשך השנים, יכולת הכישוף הלכה ופחתה. הקסם המורכב נשכח והשימוש בו אסור. מידי פעם נולדת בכפר מישהי כמוך. מישהי עם יכולות כישוף טבעיות. ההורים נדרשים לדכא את היכולת הזאת או לגרש את הילדה מהכפר".

עכשיו הסיפור הפך למאיים. פרצתי בבכי ואמא חיבקה אותי. אוריאנה החלה לדבר ואני נרגעתי. "ליטוש אהובה שלי, אנחנו נעשה הכל כדי להגן עליך. גם אני נולדתי עם יכולות כישוף מפותחות. אמא שלי לימדה אותי איך להסתיר אותן. איך להתעלם מהן ולדכא אותן. עשיתי כל מה שהיא אמרה לי ובכפר לא ידעו על היכולות שלי. אבל שילמתי מחיר כבד. הסתגרתי בבית וכבר לא אהבתי לצאת לשחק עם חברים. חיטטתי הרבה בחפצים השונים ויום אחד מצאתי את הספר הזה, בתחתיתו של ארגז גדול. הספר היה של דונה. אתן לך אותו ותראי שיש שם הקדשה מאמא שלה. קראתי אותו ואורו עיניי. ידעתי שאת מיוחדת מהרגע הראשון שראיתי אותך. אני חושבת שגם ההורים שלך הרגישו. הרגישו והתעלמו. אתמול דיברתי עם ההורים שלך. אמרתי להם שאני לא מוכנה שאת תעברי את מה שאני עברתי. הסברתי להם שזה מסוכן והצעתי ללמד אותך. לשמחתי הם הסכימו מיד. את יודעת שיש לי בבית חדר שאסור לך להיכנס אליו. בעצם, חוץ ממני, אף אחד לא נכנס אליו. זה החדר בו אני מרשה לעצמי לעשות קסמים. אני מציעה שתבואי אליי כל יום ונקדיש את שעות הבוקר ללימודים. אני אלמד אותך את כל מה שאני יודעת".

קפצתי על אוריאנה וחיבקתי אותה. כל כך שמחתי. הביקורים אצלה תמיד היו כיפיים ועכשיו אוכל להיות איתה כל יום. הסתכלתי על אמא ואבא בחשש. אולי הם לא ירשו לי? אבל הם חייכו אליי ואמרו לי להקשיב היטב למה שאוריאנה תלמד אותי. עדיין חשוב לשמור על היכולות שלי בסוד והיא תלמד אותי איך לעשות את זה. אוריאנה נתנה לי את הספר ואני פתחתי בעמוד הראשון וקראתי את ההקדשה: "דונה ילדת קסמים שלי. הספר הזה יעזור לך בצעדייך הראשונים אל עולם הקסם. אני יודעת שאת מיוחדת, ילדה אהובה שלי. אני בטוחה שתעשי דברים גדולים. זכרי, הקסם נפלא ומרגש אבל יש בו גם סכנות. אני בטוחה שתדעי לנווט ביניהן". חיבקתי את הספר ואוריאנה הוציאה אותו בעדינות מבין ידיי. "מחר. מחר תבואי אליי ונתחיל. הספר יהיה שלך, אבל כרגע עדיף שתקראי בו רק כשאני לידך. להתראות מחר בבוקר, יפה שלי". חיכיתי בקוצר רוח ליום המחר

הַהַתְחָלָה

בבוקר יצאתי בדילוגים לביתה של אוריאנה. היא חיכתה לי עם חיוך ענקי ועם ערימת פנקייק. אחרי האוכל נכנסנו אל החדר הסודי שלה. היא הסבירה לי שכל יום נלמד קסם או שניים ואחר כך נקדיש זמן ללימוד השליטה בקסם. כך התפתחה לה שגרת יומיום. הגעתי אליה לארוחת בוקר ואחר כך הסתגרנו בחדר הקסמים. כך קראתי לו. אוריאנה העדיפה את שיטת הלימוד העצמי. היא נתנה לי את הספר. בכל עמוד היה קסם שונה. היא ביקשה שאקרא את העמוד הראשון. ממש אקרא, לא ברפרוף, ואחר כך אספר לה מה הבנתי. רק כאשר הייתה בטוחה שהבנתי את הקסם היא הרשתה לי לנסות. בהתחלה היו קשיים. אחד הקסמים הראשונים שניסיתי כמעט הסתיים בהצפה. הייתי צריכה למזוג מים מקנקן, לקערות בגדלים שונים. אוריאנה רק הסתכלה ונתנה לי לעשות את כל השגיאות האפשריות. זה הסתיים בכך שאני הייתי רטובה עד לשד עצמותיי ומצאתי את עצמי בתוך שלולית ענקית. התחלתי לצחוק, אבל אוריאנה היסתה אותי. "זה לא מצחיק ליטה. תארי לך שזה היה קסם של אש. תחשבי מה היה קורה. חשוב לי שתביני שהקסם אינו שעשוע. אפשר להנות ממנו אבל צריך לדעת שזה לא משחק. עכשיו צריך לייבש אותך ולנגב את הרצפה. ממש עם הידיים וללא קסם. לא מתקנים קסם אחד בקסם אחר. זוכרת מה זה קסם רווי?"

זה לא היה כיף לנגב את המים עם סחבה, אבל אוריאנה עזרה לי ואחרי שהתייבשתי פינקה אותי בכוס שוקו חם ומתוק. אחרי הקסמים, הגיע החלק שפחות אהבתי. הרצאה מאוריאנה על שליטה עצמית ועל כמה זה מסוכן שמישהו בכפר ידע. היו גם תרגילים. חיכיתי בקוצר רוח לסיום החלק הזה. כך, במשך כחצי שנה למדתי עם אוריאנה וסיימתי את הספר של דונה. בבית, לא דיברנו על הקסם. היה נראה שההורים שלי מעדיפים להתעלם מהיכולות שלי. אני למדתי לרצות אותם. בימים הראשונים ניסיתי לשתף אותם בחוויות שלי, אבל הם לא רצו לשמוע. אחר כך הבנתי שהם פשוט קיוו שהבעיה תיעלם. קיוו שאלמד לשלוט בקסם ולא אפעיל אותו. אבל התיאבון שלי רק גדל. כל קסם שעשיתי, פתח בפניי עולמות חדשים והגדיל את הרצון שלי לעוד קסמים. כל קסם שעשיתי, הקשה עליי ליישם את השליטה העצמי

בֵּין לְבֵין

אחרי שסיימתי את הספר של דונה, אוריאנה אמרה שנעשה הפסקה. בדרך הביתה, שקעתי במחשבות ולא שמתי לב לבור שנפער לפניי. מעדתי ונפלתי אל הבור, אבל הקסם עזר לי. הצלחתי לעצור את הנפילה והתחלתי להתרומם בריחוף מעל הבור מול עיניהם המשתאות של האנשים שהתאספו שם. השקט התחלף במלמולים ומהר מאוד בצעקות. אוריאנה יצאה בריצה מביתה והתקרבה אליי. היא ביקשה מכולם שיניחו לי ומיהרה איתי הביתה. אבא עבד בקרבת מקום, שמע את הרעש, ומיהר לבוא. נשלחתי לחדרי אבל סירבתי ללכת. "אני יודעת שאתם מתכוונים לדבר עליי. אני יודעת שהייתי צריכה לשים לב לדרך ואני יודעת שהייתי צריכה לשלוט בעצמי. אני רוצה לשמוע מה אתם אומרים". אמרתי והתיישבתי. אוריאנה אמרה שאני צודקת ובזה הסתיים הויכוח. זה לא אומר שהם דיברו איתי. הם פשוט דיברו עליי, כאילו לא הייתי שם. אני לא זוכרת את כל השיחה. הם התלבטו בין כמה אפשרויות. אחת מהן הייתה לעזוב את הכפר. אמא אמרה שאולי נעזוב כולנו ונלך לכפר אחר. אבא לא הסכים. הוא אמר שכאן יש לו עבודה ולא בטוח שבכפר אחר תהיה דרישה למקצוע שלו. הם התחילו להתווכח ואני התחלתי לבכות. לא אהבתי שהם מתווכחים. אוריאנה הייתה שקטה ושקעה במחשבות עד שאמא פנתה אליה ושאלה מה דעתה. "אני חושבת שליטה לא יכולה להישאר כאן. זה מסוכן עבורה. אני מציעה שאני אסע איתה לחודשיים או שלושה. אולי אפילו לכפר שבו גרו אדולפו ודונה. זה יאפשר לה להיות עם ילדים בני גילה. אני אמשיך ללמד אותה ואבדוק גם אפשרות ללימודים בבית ספר. בינתיים, אתם תבדקו איפה יש לכם אפשרות לתעסוקה. אני יכולה לשאול בכפר שנלך אליו. בכל מקרה, תצטרכו לעזוב כאן. האנשים לא יתייחסו אליכם יפה. במקרה הטוב יתעלמו מכם ובמקרה הרע יציקו לכם. מה דעתכם? ומה את חושבת, ליטה?"

אמא ואבא החליפו מבטים. הייתה להם יכולת לנהל שיחה ללא מילים. יכול להיות שזה נמשך שניות ויכול להיות שזה נמשך דקות. לי זה נראה כמו נצח. בסוף הם הגיעו להחלטה ואמא פנתה אליי. "ליטוש, חשוב שתדעי שאנחנו לא נוותר עלייך. בכל מקרה נהיה ביחד. מה את חושבת על התוכנית של אוריאנה? מתאים לך לנסוע איתה?"

"חייבים לעזוב? לא נוכל לדבר עם האנשים בכפר? אני מבטיחה שאהיה ילדה טובה. אני לא רוצה שיהיה לכם קשה". "אני לא חושב שזה אפשרי להישאר כאן. האנשים בכפר יכולים להיות מאוד לא נחמדים. הם לא רואים בקסם דבר חיובי. יש כבר כמה זמן דיבורים במועצה. הם חושבים לאסור על כל פעילות של קסם. אפילו הדלקת אש שנראית לנו טבעית. אנחנו לא רוצים שתגדלי באווירה של מתח. המעבר לכפר של אדולפו ודונה הוא רעיון טוב. אני מאמין שנסתדר שם. השאלה היא אם לא יהיה לך קשה להיות חודשיים או שלושה בלעדינו. אני לא יכול לעזוב מיד ויקח לי קצת זמן לסדר כאן הדברים. אם אמא תישאר כאן, זה יקל עליי. אבל אם את רוצה היא תבוא איתך כבר עכשיו. בכל מקרה, את צריכה לצאת כבר היום". הבנתי שמתייחסים אליי כמו אל ילדה גדולה. הסתכלתי על כולם וראיתי שהם מחכים לשמוע מה אני רוצה. ממש שמחתי. נשמתי עמוק והתחלתי לדבר. "אני לא כל כך רוצה לעזוב את הכפר הזה. אני חוששת ממקום חדש ולא מוכר. אבל, אני מבינה שאין ברירה. אני אסע עם אוריאנה ונראה איך אני ארגיש. אני בטוחה שיהיה לי טוב עם הדודה האהובה שלי. אבל תבטיחו לי שאם יהיה לי קשה, אמא תצטרף ולא תחכה עד שהכל כאן יסתדר. אנחנו נוכל לדבר כל יום, נכון?"

בסוף החלטנו שכבר מאוחר ולא נספיק לצאת היום. אוריאנה הלכה לביתה כדי לארוז. אמא ואבא באו איתי לחדר שלי וארזנו ביחד תיק. את הלילה בילינו ביחד בדיבורים ובמשחקים.

גְּרִין

מוקדם בבוקר, יצאתי עם אוריאנה לכיוון גְּרִין, הכפר בו גרו אדולפו ודונה. עצרנו בפונדק דרכים כדי לאכול ארוחת בוקר. אוריאנה הרשתה לי לאכול פרוסה ענקית של עוגת שוקולד. טרפתי אותה בהנאה ואוריאנה צחקה. "ליטוש, ליטוש. כל כך קל לשמח אותך. בואי, סיימי לאכול ונצא לדרך. אני רוצה להגיע לגרין עד הצהריים".בצהריים הגענו לגרין. בתי הכפר היו צבועים בצבעים שונים. בכלל, הכל שם היה צבעוני. אוריאנה דאגה לנו מראש למגורים, היא שכרה בית שהיה צבוע בגוונים שונים של כחול. בעלת הבית קיבלה את פנינו בחיוך. היא ואוריאנה התיישבו לדבר ואני הלכתי לחקור את מסתרי הבית. הייתי כל כך עייפה ונרדמתי באחד החדרים. אוריאנה העירה אותי לארוחת צהריים מאוחרת. "דיברתי עם נונה, בעלת הדירה. סיפרתי לה עלייך וסיפרתי למה נאלצנו לעזוב את נַנְדּוֹ. היא מנהלת כאן בית ספר לקוסמים צעירים ואמרה שתשמח אם נבוא מחר כדי שתוכלי לראות את המקום ולהחליט אם את רוצה ללמוד שם". אוריאנה אמרה שמחר יגיע כל הריהוט ואני אוכל לבחור לי חדר. בינתיים עשינו קמפינג בסלון.

בבוקר אוריאנה ליוותה אותי לבית הספר. הלכתי בחשש רב. אני לא מכירה את הילדים ואת המורים. כל החששות שלי התפוגגו ברגע שנכנסנו לבית הספר. נונה יצאה לקראתנו וקיבלה אותי בחיבוק. מהר מאוד, חבורת ילדים וילדות הקיפה אותנו. נונה סיפרה להם שהיום תגיע תלמידה חדשה וכולם רצו להכיר אותי. נונה צחקה והרגיעה את כולם. אוריאנה ואני נכנסנו לחדר של נונה והיא ביקשה שאספר לה מה אני יודעת. הוצאתי את הספר שלי מהתיק ואמרתי לה שאני יודעת לעשות כל מה שכתוב בו ולפעמים אני עושה דברים שלא למדתי. נונה התלהבה מהספר וביקשה שאבצע קסם מסוים. אחרי שביצעתי את הקסם היא אמרה לנו: "ליטה ממש מוכשרת. אני רואה שיש לה כשרון טבעי ויכולת לימוד. אני רוצה לשלב אותה בכיתה ב'. הלימודים התיאורטיים נעשים עם כל הכיתה ובלימודים המעשיים אנחנו מתחלקים לקבוצות קטנות וכל אחד מתקדם לפי היכולות שלו. ליטה, מה דעתך שאוריאנה תלך עכשיו ואנחנו נכנס לכיתה? ראית שכולם שמחו להכיר אותך. תתחילי ונראה איך הולך לך". נכנסתי לכיתה בחשש. מיד כשנכנסתי, ילדה ג'ינג'ית מתולתלת קראה לי. "ליטה, בואי שבי לידי. אני גבריאלה. אנחנו נהיה חברות טובות". אמרה והתחילה לצחוק. הצחוק המתגלגל שלה הדביק אותי וגם אני צחקתי. גבריאלה צדקה. מהר מאוד התחברנו. הייתי איתה באותה קבוצה בלימודים המעשיים. בהפסקות היינו צמד בלתי נפרד. כשאוריאנה באה לקחת אותי, היא הופתעה למצוא אותי במרכז החבורה. בערב דיברנו עם אמא ואבא. אבא אמר שהוא כבר מצא עבודה בגרין והם מצאו קונים לבית שלנו ולבית של אוריאנה. יכול להיות שהם יגיעו בעוד שבועיים. הלכתי לישון שמחה באותו לילה וחיכיתי לבוקר שיבוא

. למחרת גבריאלה הראתה לי את הספריה בבית הספר. לא האמנתי שיכולים להיות כל כך הרבה ספרים במקום אחד. היו שם קירות שלמים עם מדפים עמוסים בספרי כישוף. היה שם חדר אחר עם הרבה ספרי קריאה. בבית הספר עודדו אותנו לקרוא. כך התפתחה לה שגרה יומיומית. בבוקר לבית ספר. שלוש השעות הראשונות הוקדשו ללימודים תיאורטיים. אחר כך שעה וחצי של קסם מעשי, הפסקה לארוחת צהריים ועוד שעה וחצי של קסם מעשי. קיבלנו גם שיעורי בית, כולל ספרים שהתבקשנו לקרוא, וגבריאלה ואני עשינו אותם ביחד. לפעמים אצלה ולפעמים אצלי. כל ערב דיברתי עם ההורים וסיפרתי להם על החוויות שלי. אוריאנה, שהייתה עסוקה במשך היום בחיפוש בית שיתאים לכולנו, סיפרה גם היא על חוויותיה. כעבור שלושה שבועות, אמא ואבא באו לגרין והשמחה הייתה גדולה. עכשיו שוב הייתה כל המשפחה ביחד. איכשהו היה נראה שאמא מחייכת כאן יותר. משהו באווירה של גרין התאים לה והיא השתלבה מהר בין אנשי הכפר. נונה התלהבה מהידע ומהיכולות שלה במוזיקה וביקשה ממנה ללמד בבית הספר. אמא הייתה מאושרת.

ואני? אני ריחפתי. כן, ממש ריחפתי לעבר בית הספר ושם המשכתי ללמוד כישוף.

[נכתב בתאריך: 26.06.2025]