אבודים בחלל, פרק ד'

חלפה עוד שנה מאז הגענו לבבל. אני התאהבתי בקנטאורי ובתושביה. הכל נראה שם רגוע. אף אחד לא ממהר ולא לחוץ. לא פלא שביקשתי להיות אשת הקשר איתם. הטכנולוגים הדפיסו עבורי אופנוע שטח שגמע את הדרך בקלות. יצאתי בכל יום אחרי ארוחת הבוקר. הדרך אצה לי ולא עצרתי באמצע. רצינו ללמוד מהם את הידוע להם והם רצו ללמוד מאיתנו. בכל יום, סיכמנו על מה נרצה לדבר למחרת. כך יכולתי להצטייד בכל המידע הנדרש.

לפעמים הצטרפו אליי אנשי מקצוע, בהתאם לנושא הדיון. אחד הדברים שעניינו אותנו היה התרגומון. אלדו ואנצו, זקני השבט, לא ששו להעביר אלינו את המידע הזה. נדרשו עוד חודשים רבים של בניית אמון בינינו עד שהסכימו ללמד אותנו. החקלאים שבהם, היטיבו להכיר את האדמה ואת סוגי הגידולים המתאימים לכל מקום. התפתח שיתוף פעולה פורה בין נינה, האגרונומית שלנו, לבין רוזטה וריקרדו, החקלאים שלהם.

עסקתי בכל הדברים האלה ובעוד תיאומים, אבל יותר מכל אהבתי את השעות בהן ביליתי עם האמנים שלהם. התחלתי להעביר סדנאות מעורבות לקנטאורים ולנו. שיתוף הפעולה הפתיע אותי. אחרי שהתגברנו על החששות, ולמרות השוני הפיזיולוגי הרב, מצאנו הרבה מהמשותף.

בבל התפתחה וגדלה. עכשיו כבר היו לנו עדרי צאן ובקר וגם להקת תרנגולות. התפריט הפך עשיר ומגוון יותר ולא הצטרכנו להדפיס תחליפי אוכל. אפילו בית קפה קטן נפתח והאנשים אהבו לבלות בו בשעות הערב. נוצרו לא מעט זוגות מבין אנשי החללית ועכשיו גם קול ילדים הווה חלק ממוזיקת הרקע של המושבה.

גם ליוליוס והלנה נולדה בת, שחורת שיער ומתולתלת, אניקה. נפשי נקשרה בנפשה מהרגע שראיתי אותה וכך הפכתי לדודה המאמצת שלה. ביליתי איתה הרבה ופינקתי אותה, למורת רוחם של הוריה שטענו שאני מקלקלת להם את הילדה. לקחתי אותה איתי לקנטאורי והיא נהנתה להשתובב שם עם ילדי היישוב. את יוליוס עצמו, מיעטתי לראות. בהתחלה, השיחות איתו היו חסרות לי, אבל במשך הזמן נוצר קשר ביני לבין קיארה, קנטאורית צעירה ומצאתי את עצמי משוחחת איתה שיחות ארוכות. מהר מאוד חברה אלינו גם רונה, אחת מאנשי הצוות של החללית. היינו שלישייה בלתי נפרדת.

ליבי הייתה עסוקה במחקר. לפעמים התלוותה אלי אל קנטאורי ולרוב נשארה במעבדת המחקר שהקימה. בילינו זמן משותף רק בסופי השבוע. הקפדנו שיהיה לנו זמן שהוא רק שלנו ובנוסף נפגשנו עם החברות החדשות שלי ועם חבריה למחקר של ליבי. ראיתי בשמחה שליבי התחברה עם מייקל, אחד המומחים לאלקטרוניקה. לא הופתעתי כשהם סיפרו לי על רצונם לחיות יחד ולהקים משפחה. "בקרוב תהיי דודה" אמרו לי.

לצערנו, עדיין לא הצלחנו ליצור קשר עם כדור הארץ. לא היה ברור מה עלה בגורל האותות ששלחנו. היה נראה שהם הגיעו לריק. כמובן שהשמועות לא איחרו להגיע. הקנטאורים הרי סיפרו לנו שהזנים שהגיעו לכוכב הזה, התממשו כאן לאחר שנכחדו מכדור הארץ. היו אנשים שטענו שכדור הארץ הושמד. היו אנשים שטענו שהכדור קיים אבל המין האנושי נכחד. כמובן שלא היו לכך הוכחות, אבל ליבנו היה כבד. לחלק מאיתנו הייתה משפחה בכדור הארץ והדאגה להם הקשתה מאוד. כך או אחרת, התעלומה נותרה בעינה וצוותי מחקר עמלו על מציאת הסבר. היה ברור שבשלב זה, אין ביכולתנו לנסות מסע חזרה.

במקביל, יוליוס ביקש שאנסה לחזק את הקשר עם אנשי הזאב. העברתי מסר דרך ג'וזפה וקבענו פגישה עם אולף ולוקי הנורדיים ועם פנלופה ואודיסאוס היווניים. כאשר הגענו לליקאון, אולף חיכה לנו מחוץ לישוב ואמר שיש התנגדות רבה לקשר איתנו, בעיקר מבני השבט היווני. כאשר קבע את המפגש, הוא לא חשב שתהיה בעיה. עכשיו מסתבר שיש התנגדות עזה לנוכחותנו ביישוב שלהם. עמדנו נבוכים והתלבטנו מה לעשות. שאלתי אותו אם הם יאותו לקיים את המפגשים הראשונים בבבל. הוא הסביר שכבר הציע זאת, אבל לאור התנגדות רבה, פנלופה ואודיסאוס החליטו שהם לא מוכנים לקחת את הסיכון.

היה לי ברור שאי אפשר להשאיר את המצב ככה. אם לא נצליח לייצר שיח ראשוני, השנאה והחששות רק יתגברו. הצעתי שניפגש בקנטאורי או במקום שהוא ניטרלי לחלוטין. ג'וזפה הביע את הסכמתו לקיום המפגשים אצלם. ביקשנו מאולף שיבדוק את האפשרות. הוא יצר קשר עם לוקי ועם הצמד היווני ולאחר דין ודברים הצליח לשכנע אותם. "מחר", הם אמרו, "מחר ניפגש בקנטאורי", ולנו לא נותרה ברירה אלא לשוב על עקבותינו. הבנתי שמה שנחשב בעינינו למפגש תיאום ידידותי, הפך לעניין מדיני.

למחרת הגעתי למפגש יחד עם ליבי ויוליוס. רביעיית הזאבים חיכתה לנו בכניסה לקנטאורי. רצינו להיכנס, אך לוקי הצביע על האחו שהיה ליד והודיע שהם החליטו לקיים את המפגש כאן וללא נוכחות של הקנטאורים. קיבלנו את הדרישה והתיישבנו לדבר. אנשי הזאב היו חמורי סבר ופנלופה החלה לדבר: "אתם צריכים להבין שקשר בינינו לביניכם אינו אפשרי. השנאה לבני האנוש מוטמעת עמוק בגנים שלנו. כשהגעתם, היו פרטים בשבט שלנו שרצו לחסל אתכם מיד. אחרי הרבה דיונים, הם הסכימו לוותר אבל דרשו שתהיו מאוימים. בעיקר בלילות. רצינו את היכולת להמשיך לשוטט חופשי ובלי חשש. לכן הושמעו הנהמות. עכשיו המצב רגוע יותר, אבל עדיין לא תורשו להיכנס לליקאון. לא היום ולא בעתיד. מכיוון שאתם כבר הרבה זמן כאן, ומכיוון שלא היו ארועי תקיפה או רדיפה, החלטנו שנסיר את המצור הלילי עליכם. זה המקסימום שיכולנו להשיג במועצת השבט. הניחו לנו לנפשנו ואנו נניח לכם. לא תהיינה שיחות נוספות".

לפני שהספקנו להגיד משהו, אודיסאוס סימן בראשו והם קמו והלכו. ליבי חשבה שבכל זאת כדאי לנסות ליצור קשר. לא לוותר. יוליוס ואני אמרנו שאין סיכוי וג'וזפה שיצא אלינו אמר שאנחנו צודקים. החלום לשלום בכוכב החדש, נגוז. מאוחר יותר באותו יום, כינסנו את הקהילה ומסרנו את הדברים. החלטנו להניח לאנשי הזאב אך לפקוח עליהם עין.

הזמן חלף ואני נכנסתי לשגרת חיים חדשה. היו לי עוד משימות ביישוב, בנוסף לעבודה עם הקנטאורים. מספר הילדים בבבל היה קטן, אבל החלטנו לפתח מערכת חינוך שתיקח בחשבון מספר גורמים. רצינו שהילדים יגדלו כשכדור הארץ הוא חלק מרכזי מהמורשת שלהם, אבל שילמדו גם את משמעות החיים בבבל. מכיוון שהקהילה כאן קטנה, היה צורך בכיתה שתכיל גילאים שונים ותיתן מענה לכולם. כך העברתי את ימיי בין קנטאורי למערכת החינוך בבבל.

המשך יבוא…