אבודים בחלל, פרק א'

התנתקנו מחללית האם. אני לא יודעת אם עברו ימים, שבועות או חודשים. כך או אחרת, זה מרגיש כמו נצח. אבל אני מקדימה את המאוחר. בואו נריץ את הסרט אחורה ונראה איך הכל התחיל.

ליבי, אחותי הגדולה, עבדה אז באחת מסוכנויות החלל הפרטיות שצצו כפטריות לאחר הגשם. שנים לפני כן, המריאה החללית הפרטית הראשונה. ההמראה הצליחה, ויתרה מכך, לאחר כחודש חזרה החללית לכדור הארץ עם הצוות שיצא. הצוות חזר עם סיפורים על כוכבי לכת לא מוכרים. כוכבי לכת שופעים בצמחיה ובחיות והחשוב מכל, המים שם ניתנים לשתיה ואת האויר ניתן לנשום ללא צורך במסכה. פעילים למען איכות הסביבה ראו הזדמנות להימלט מזיהום האוויר בכדור הארץ. סך הכל, הגיוני. בואו נזהם מקום חדש. אל הפעילים הרעשניים, הצטרפו אילי הון שראו כאן הזדמנות להרחיב את עסקיהם. ואל כולם חברו לא מעט מדענים. חלק מהיוזמות נכשלו, אבל אלה שהצליחו הגדילו את התיאבון של כולם.

ליבי, פיזיקאית מחוננת, הצטרפה לאחת מהסוכנויות המצליחות. לאחר כעשור, נשלמו ההכנות, כולל הכשרת אנשי צוות מקצועיים ונוסעים נלווים שרצו לנסות את מזלם בכוכב אחר. תהליך הסינון היה קפדני. כל המצטרפים עברו אינסוף בדיקות רפואיות ומבחנים.

כאשר התחיל תהליך הסינון, ליבי ביקשה שגם אני אצטרף. בהתחלה סירבתי. מה לי ולחלל. אני מפחדת מטיסה רגילה, אז לטוס בחללית? אל הלא נודע? לא, תודה. זה לא בשבילי. אבל ליבי פתחה במסע שכנועים: "לא בטוח שאחזור. הכוכב החדש פותח בפניי הרבה אפשרויות מחקר. אני שוקלת להישאר שם, אם יתאפשר. אני רוצה אותך איתי". "ממילא אין לך כאן כלום. רק את ואני נותרנו מהמשפחה. נשאר גם יוליוס, ואותו כבר שכנעתי להצטרף. כלומר, בתנאי שגם את תבואי". "בבקשה בואי. כאן הזכרונות הקשים מציפים אותנו. שם זה עולם חדש והתחלה חדשה". כך היא שלפה את נשק יום הדין: 'הזכרונות הקשים'. כשלוש שנים לפני כן נסענו לחופשה השנתית עם ההורים. הנסיעה עברה בנעימים עד שנהג פרוע חלף על פנינו ופגע ברכב. אבא איבד את השליטה על ההגה. הוא ואמא נהרגו. ליבי ואני יצאנו עם מספר חבלות בלבד. כל דבר כאן מזכיר לנו אותם. הבית שגרו בו והפך לביתנו, החנויות שקנו בהן, הכבישים. שתינו התקשינו להתאושש. ליבי צללה לעבודה בסוכנות החלל ואני העברתי איכשהו את ימי. עבודה במהלך היום, שיחות נפש עם יוליוס אל תוך הלילה ושינה טרופת חלומות.

לא יכולתי לעמוד בפני המבט המתחנן בעיניה של ליבי והסכמתי לעבור את המבדקים. הייתי בטוחה שאכשל. מה לי ולהרפתקאות כאלה. אבל התשובות הגיעו ואני התקבלתי לצוות. עכשיו החל מסלול הכשרה מפרך. הצטרכנו להתמודד עם חוסר הכבידה בחלל, לעבור אימונים פיזיים ולשנן הרבה מידע. כשהתקרב המועד, החלטנו למכור את בית הורים בו עדיין גרנו, לממש את מעט החסכונות שלנו. כל הכסף הומר בחפצים שיהיה להם שימוש בעולם החדש. כך, ניתקנו כל קשר לכדור הארץ.

הרגע הגדול הגיע ויצאנו לדרך. ההמראה הייתה נטולת ארועים מיוחדים. כלומר, הסיטואציה הייתה מפחידה ומלחיצה אבל הכל התנהל כמתוכנן. אני לא בקיאה בפרטים הטכניים, אז אחסוך מכם את המידע המייגע. כאשר הושלם תהליך ההמראה והחללית התייצבה לקראת הטיסה הממושכת, יכולנו להשתחרר מחגורות הבטיחות.

הטיסה הייתה אמורה להימשך חודשיים. בסופה, ציפו לנו חיים חדשים בעולם חדש. היינו מאתיים אנשים בחללית. נבחרו אנשים בעלי מקצועות שונים. התכנית הייתה להקים יישוב זמני בעזרת הכישורים והיכולות של כולם ואחר כך לשלוח איתות לכדור הארץ שהכל תקין וניתן להוציא את המשלחת הבאה שתכלול אנשים נוספים וציוד. כך תכננו להגדיל את היישוב בהדרגה.

ההתרגשות אחזה גם בי. האנשים הקרובים אליי נמצאים לצידי והעולם החדש טומן בחובו אפשרות לחיים חדשים. במשך החודש הראשון לטיסה לא היו ארועים מיוחדים. בין האנשים נוצרה אחווה והפכנו לקבוצה מגובשת. חשבתי לעצמי שהסוכנות היטיבה לבחור את האנשים וליצור שילוב שיבטיח הצלחה. היה לנו גן ירק קטן שהבוטניקאים טיפחו ואנשים נוספים עבדו שם. זו היתה, בעצם, מעבדת ניסוי לגידול צמחים בחלל. היו עיסוקים נוספים הקשורים לתחזוקה השוטפת של החללית, והייתה גם הרבה פעילות לשעות הפנאי. משחקי חברה שנועדו להעמיק את ההיכרות בין כולם, ספרי קריאה וספרי עיון. על כל אחד מאנשי הצוות הוטל להתעמק בנושא מסוים ולהעביר הרצאה בנושא. היו בינינו שאהבו לצייר. למעשה, בסדנאות הציור שהעבירו הם הצליחו להדביק הרבה אנשים בחיידק היצירה וכך מצאתי את עצמי מציירת. ממש גן עדן בחלל.

בחודש השני החלו הבעיות. נקלענו לסופות חלל אימתניות. החללית תוכננה להיות עמידה בפני סופות כאלה. אבל, האדם מתכנן ואלוהי החלל צוחק. כבר אחרי הסופה הראשונה התגלו בקיעים בחללית. אנשי המקצוע היו ערוכים לאפשרות זו וטיפלו בעניין ביעילות. כולנו נשמנו לרווחה והמתח הרב שהיה באויר התפוגג.

גם את הסופה השניה צלחנו בשלום. כך לפחות חשבנו. בדיעבד, הבנו שלא סיפרו לנו הכל. אחרי הסופה הזו, האוירה הייתה מתוחה והחלו להיווצר בקיעים וחיכוכים בין האנשים. גן העדן נעלם ואני מצאתי את עצמי חושבת מה יהיה כשנגיע. האם נצליח לגשר על הפערים או שנתחיל את ההתיישבות עם מחלוקות. ליוליוס ולי היו הרבה שיחות על כך. שנינו התחלנו לחשוש מהעתיד. הבנו שאולי ניתן לשנות את הסביבה בה חי האדם, אך לא את טבעו. המפגשים עם ליבי היו מעטים וקצרים. לרוב הייתה ספונה באחד מחדרי המחקר, עם יתר מומחי המשימה שאיישו את החללית. מנסים למצוא פתרונות. כאשר בכל זאת נפגשנו, היא הייתה קצרת סבלנות. שאלה לשלומנו, לא ענתה לשאלותינו ומיהרה ללכת לדרכה. יוליוס ואני הכרנו אותה היטב. ידענו לקרוא את מבע עיניה ושמענו בין דבריה הקצרים גם את מה שלא נאמר. הבנו שיש בעיה רצינית אך לא ידענו את טיבה ואת חומרתה.

ככל שחלפו הימים החיכוכים בין אנשי הצוות גדלו. עכשיו כבר לא שיחקנו משחקי חברה, לא קראנו ולא ציירנו. נוצרו חבורות קטנות ומלחששות של אנשים. חדלנו מלהיות צוות מגובש. עדיין הייתה בנו תקוה שלפחות נשרוד את המסע ונגיע לעולם החדש, הרי נותרו עשרה ימים בלבד. חשבתי בחיוך על רובוטית הניווט בכדור הארץ. היא בטח הייתה אומרת עכשיו: נותרו עוד עשרה ימים ליעד. עשרה ימים. כל כך קרוב וכל כך רחוק.

כאשר נותרו חמישה ימים, נקראנו לישיבה. מפקד החללית קידם את פנינו בפנים חתומות. לאחר שכולם התמקמו הוא פתח בהסבר: "כפי שאתם יודעים, חווינו שתי סופות קשות. על הראשונה התגברנו ואילו השניה הותירה צלקות בחללית. צלקות שיכלנו להתגבר עליהן. אבל אנו רואים במסכי החיזוי שמתקרבת אלינו סופה נוספת. סופה בעלת עוצמה גדולה יותר משל השתיים הקודמות. אנחנו לא יודעים אם החללית תעמוד בכך. את הימים הקרובים נצטרך לבלות בתאי המילוט. כל תא כזה תוכנן להכיל שני אנשים. ציידנו את התאים בכל הנדרש לשהיה ממושכת כולל מזון, מים וחמצן. אם החללית לא תשרוד את הסופה, תאי המילוט ייפלטו. הם מצוידים במערכת ניווט שתוביל אתכם אל הכוכב החדש. יהי האל בעזרנו".

ההמולה שפרצה לאחר דבריו הייתה נוראית. קקופוניה בלתי נסבלת שהשתלבו בה קולות בכי וצעקות. ניסיתי להתרכז ולמקד את המחשבות המתרוצצות בראשי. איך אחליט עם מי ללכת? יוליוס הרי בא רק בגללי. ידעתי שהוא אוהב אותי ורוצה קשר עמוק יותר בינינו. הוא קיבל את הקשר האפלטוני כי הבין שאינני מסוגלת ליותר והחליט להיות בקרבתי למרות הכל. אבל ליבי, ליבי היא אחותי. אני לא יכולה להיפרד ממנה. ראיתי אותה מתקרבת אליי וניסיתי לפלס את דרכי אליה. התחבקנו וליבי אמרה: "שמעי אלי קטנטונת. אני נשארת כאן עם עוד כמה מומחים. ביחד ננסה להתגבר על התקלות וברגע האחרון ניכנס גם אנו לתאי המילוט".

ניסיתי להתווכח, אמרתי שאשאר ואתפנה איתה, אך היא עמדה על שלה: "הוחלט שיישארו בגוף החללית מעט אנשים. רק כאלה שיוכלו לעזור בניווט ובפתרון בעיות. אני לא אוכל להתרכז במשימותיי אם לא תהיי בטוחה בתא המילוט. אני מתחננת, קחי את יוליוס ולכו לתא המילוט הממתין לכם. אם הכל יסתדר, נפגש בעולם החדש".

שוב ניסיתי לדבר, אבל היא קראה ליוליוס וביקשה ממנו להתלוות אלי לתא המילוט: "אני חייבת ללכת. יש לי משימות להשלים. בבקשה קח אותה אל תא המילוט ושמור לי עליה". התחבקנו שלושתינו ויוליוס אחז בי בחוזקה והוביל אותי אל תא המילוט. רציתי לצעוק. רציתי למחות. רציתי לומר לו שלא אסלח לו. אבל אחזה בי חולשה ולא יכולתי לדבר. אפילו לא הבטתי לאחור לראות אם ליבי עדיין שם. נכנסנו לתא ויוליוס נעל את הדלת. התכווצתי באחת מהמיטות שם. מסרבת להסתכל עליו או לדבר איתו.

כעבור יום פרצה הסופה. מעט לפני כן נשמעו התראות בקשר בהן התבקשנו לחגור את עצמנו. כך נפלטנו מחוץ לחללית האם ונסחפנו בחלל. תא המילוט היה בנוי כך שלא היה צורך בידע מוקדם כדי להטיסו. כל המערכות היו אוטומטיות. בהתחלה סירבתי להתייחס ליוליוס. כעסתי עליו והוא, בסבלנות אין קץ דאג לרווחתי. דאג שאוכל ואשתה. בחלוף הזמן ולאחר שמעיין דמעותיי יבש, התחלתי לדבר איתו. עדיין הייתי מלאת כעס, אבל הבנתי שיוליוס לא אשם.

חסרון בולט בתא המילוט היה מחסור בשעון או כל אביזר אחר שיציין כמה זמן חלף. כך הגענו למצב שבו אני לא בטוחה אם עברו ימים, שבועות או חודשים. יוליוס ואני סיגלנו לנו שגרה. ישנו חבוקים כאשר התעייפנו. לאחר שקמנו אכלנו ושתינו. המקלחת נעשתה באמצעות סבון מיוחד ללא צורך בשטיפה במים. מורחים את הסבון ומתנגבים במגבת. טיפול דומה הוענק לשיער. התא לא תוכנן לשמירה על פרטיות, מה שהקשה עליי מאוד בהתחלה. אחרי שסיימנו עם האוכל והניקיון, התפנינו לקריאת ספרים. התא צויד במספר לא קטן של ספרים ואנו סיגלנו לנו מנהג לבחור ספר ולהקריא אחד לשני. בסיום הספר, ולפעמים גם במהלך הקריאה, ניהלנו דיונים על הספר. לעיתים היו אלה דיונים משעשעים, לעיתים דיונים רציניים יותר. נהגנו גם להמחיז סצינות מתוך הספר, כאשר אנו מתחלפים בדמויות ולפעמים משנים את העלילה כך שבן הזוג לקריאה, נאלץ לאלתר וכך הגענו למצבים של צחקוקים בלתי נשלטים. מכיוון שלא היה לנו אמצעי אחר לכימות הזמן, החלטנו לקרוא בכל יום בין חמישים למאה עמודים והקפדנו לנתח כל משפט בספר. עכשיו הגיע הזמן לארוחת צהריים ושינה קצרה. אחרי מנוחת הצהריים, אכלנו חטיף אנרגיה ואז נפנינו לצייר. לא פשוט לצייר בחלל אבל היו לנו משטחים כמו דפי ציור וגם פנקסים שיכולנו לקבע למשטח עבודה באמצעות סקוץ'. כמו כן היו לנו עטים מיוחדים שיכולים לכתוב בכל זווית ובכל תנאי וגם עפרונות צבע וצבעי מים שצורכים כמויות קטנות מאוד של מים. שנינו אהבנו לצייר ויכולנו לבלות כך זמן רב. לשמחתנו, היה מלאי גדול של חומרים לציור. כאשר שנינו התעייפנו, החלטנו שהגיע זמן לארוחת הערב ולשינה.

החלטנו לקרוא יממה לכל מחזור כזה וסימנו כמה מחזורים חלפו. עברו עשרה מחזורים כאלה. ידענו שהציוד בתא המילוט מוגבל. היה לנו ברור שאם לא נגיע בקרוב, לא נשרוד. מידי פעם ראינו תאי מילוט חולפים על פנינו, אך ללא מערכת קשר לא יכולנו לדעת מה קורה בהם. בעקשנות, סירבתי לדבר על העבר או העתיד. רק מה שכאן ועכשיו. את היתר הדחקתי. הפעמים היחידות בהן איבדתי את סבלנותי כלפי יוליוס היו כאשר ניסה לנהל שיחות על מה היה או מה יהיה. עבורי, יש רק כאן ועכשיו.

כעבור מספר מחזורים נוסף, נגלה לעינינו הכוכב המיוחל. תא המילוט האט את מהירותו לקראת הכניסה לאטמוספרה. יוליוס ואני החזקנו ידיים וחיכינו לבאות.

המשך יבוא…