ההגעה לעיר הדינוזאורים

המשך לסיפור משפחת הדינוזאורים

תזכורת קצרה: אמא בלה, אבא ברוך וגורי, משפחה של טריצרטופס, עוזבת את אזור המחיה שלה ונודדת דרומה למקום מגורים חדש.

המסע שלנו נמשך שבועיים. בדרך היו לנו כל מיני הרפתקאות. חלקן נעימות וחלקן לא. במקום המיושב הראשון שהגענו אליו, היו הרבה טורפים. היה שם טירנוזאורוס רקס אימתני במיוחד שניהל מרדף אחרינו. בקושי הצלחנו להימלט. המשכנו בדרכנו ואחרי יומיים הגענו לאזור עם צמחיה דלילה. מצאנו כאן כמה משפחות דומות לנו וחשבנו להשאר שם, אבל כשדיברנו איתם בערב, לפני השינה, תומס שהיה ראש העדר אמר:

״תראו, אני מבין שאתם מחפשים מקום חדש להתיישב בו. היינו שמחים לאפשר לכם להשאר כאן, אבל כמו שאתם רואים הצמחיה פה מאד דלילה. למעשה, אנחנו לא יודעים כמה זמן נוכל להשאר כאן ובוודאי שלא נוכל להוסיף עוד משפחה לעדר. אתם יכולים להשאר כאן עוד יום ואחר כך תצטרכו להמשיך בדרככם. אני מצטער, אבל זה המצב״.

אני שמחתי. לא אהבתי את המקום החדש והתגעגעתי לנולי, החברה שלי. רציתי להמשיך כבר למחרת בבוקר, אבל אמא אמרה שאנחנו צריכים עוד יום מנוחה לפני שנמשיך במסע. אבא,כמובן, הסכים. העברנו שם עוד יום. היה לי משעמם וחיכיתי לבוקר. רציתי לצאת לדרך.

בבוקר קמתי מוקדם והערתי את אמא ואבא. אכלנו קצת. טוב, קצת במונחים של דינוזאורים, כן? בכל זאת צריך כמות לא קטנה של שיחים כדי להשביע שני דינוזאורים בוגרים וגור. נפרדנו לשלום מהעדר ויצאנו לדרך.כך עבר לו השבוע הראשון.

אחרי כמה ימים שעברו ללא ארועים מיוחדים, הגענו למקום שנראה נפלא. היו שם כמה עדרים כמונו והרבה צמחיה. והכי חשוב: נולי היתה שם. היא הגיעה עם ההורים שלה והם ממש השתלבו באחד העדרים. שמחתי כל כך ודהרתי אליה. נולי התבלבלה לרגע, אבל אז זיהתה אותי וצהלה בשמחה. עכשיו העולם שלי שוב היה מושלם. הגענו למקום שהיה טוב להיות בו ושוב יכולתי לשחק עם נולי.

אחרי חודש שהיינו שם, החלו הבעיות. באזור היו הרבה טורפים שנהגו לתקוף אותנו בצמדים. פתאום הטירקס היה הקטן בבעיות שלנו. כן, כן, שמעתם נכון היצור הענק הזה הפחיד אותנו פחות. למדנו כבר איך להתגונן מפניו למרות שלא תמיד הצלחנו. כאן גילינו שיש עוד טורפים. כאלה שצדים בחבורה. מהם, כבר היה יותר קשה לברוח.

אני מדבר על הטיפוס שבתמונה. הדיינוכיכוס. אפילו השם שלו מעצבן. אז בואו נקרא לו דיוניסוס. הבחור הזה נראה קטן, יחסית, אבל הוא זריז כמו שד והטופר שיש לו ברגל האחורית הוא ממש כלי משחית. לא נעים להפגע ממנו. עכשיו, תתארו לכם שכמה חבר'ה כאלה מתנפלים עליכם מכמה כיוונים. לא נעים אני אומר לכם. ממש לא נעים.

בדרך כלל הם צדו בזוגות. ניסינו להתארגן מולם בקבוצות של שלוש או ארבע אבל זה היה קשה. פעם הם אפילו הצליחו לצוד את אחד הבוגרים שבעדר. עכשיו, שוב פחדנו להסתובב לבד. אפילו בקבוצה לא היה בטוח. ראש העדר כינס את כל הבוגרים לישיבת חרום. הרוחות שם התלהטו. שמעתם פעם דינוזאורים צועקים? זה פשוט נורא. גם ככה אנחנו נוהמים בקול רם, אז תארו לכם מה קורה כשאנחנו מתרגשים או מתרגזים.כשאמא ואבא חזרו מהישיבה שאלתי אותם מה קרה.

״אל תשאל גורי״ אמר אבא. ״אל תשאל. זה היה פשוט נורא. כולם צעקו ולא הצליחו להגיע להסכמות. היו כמה שרצו שאנחנו נתנפל על הדיוניסוס ונבריח אותם. זה ממש הפחיד חלק מהדינוזאורים הקשישים יותר. הם צעקו שאנחנו לא טורפים ואנחנו לא יכולים לצוד דינוזאורים אחרים. ככה התנהלה כל הישיבה. לא הצלחנו להגיע להחלטות. סיכמנו עם ההורים של נולי שנדבר מחר ונראה מה עושים. אתה ונולי כבר מספיק גדולים ולכן תהיו גם אתם בשיחה. עכשיו בואו נלך לישון״.

 הבוקר הגיע והלכנו לדבר עם נולי וההורים שלה. קבענו להיפגש ליד מקום חדש שגילינו. המקום היה די מבודד והיו שם רבה שיחים. כך יכולנו לאכול ארוחת בוקר ולדבר. אבא שלי התחיל את השיחה.

״תראו, אני חושב שאנחנו צריכים להישאר כאן. אין טעם להמשיך לברוח. בכל מקום שאליו נגיע יהיו טורפים או סתם דינוזאורים אלימים. כאן יש עדר גדול ואנחנו יכולים לנסות להגן על עצמנו. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני עייפתי מנדודים״.

״אני חושבת שאתה צודק״ אמרה אמא של נולי. ״נתארגן כקבוצה. אולי נוסיף אלינו עוד כמה מהעדר, וככה נוכל להגן על עצמנו. אני לא חושבת שהדיוניסוס יעזו לתקוף קבוצה גדולה. אולי אם נתארגן בכמה קבוצות, הם יתייאשו ויחפשו מקום אחר״.

״השתגעתם?״ אמר אבא של נולי. ״איזה סיכוי יש לנו מול הטורפים האלה? אני חושב שצריך ללכת מכאן. צריך לנסות לקחת איתנו עוד חבר׳ה מהעדר ולמצוא מקום חדש״.

״עיר של דינוזאורים״ אמרה פתאום נולי.

״מה?״ אמרנו כולנו יחד.

נולי תמיד היתה חולמנית, תמיד דמינה כל מיני דברים שאף אחד לא חשב עליהם.

״כן. עיר של דינוזאורים. מקום שיהיה כיף לכולם לחיות בו. תארו לכם שהיה מקום כזה. בעצם, אני בטוחה שיש מקום כזה. אני ממש רואה אותו. יש בו הרבה שיחים בצבעים שונים״.

נולי התחילה ללכת ולא הייתה לנו ברירה אלא ללכת בעקבותיה. לא רצינו שהיא תהיה לבד. היא עשתה כמה צעדים ופתאום נעלמה. לא הבנו מה קרה והתחלנו לדהור מהר יותר. ההורים של נולי הגיעו לנקודה בה היא נעלמה וגם הם נעלמו. זה ממש נראה שבלע אותם חור שחור. אני דהרתי מהר יותר וההורים שלי צעקו שאעצור. לא הקשבתי להם. המשכתי לדהור ופתאום הייתי במקום אחר.

אני אפילו לא יודע לתאר מה ראיתי. הכל היה צבעוני יותר. היו שם דינוזאורים מסוגים שאני לא מכיר. היו שם גם חיות שאני לא מכיר וכל מיני דברים שלא הבנתי מהם. בשמים היתה ציפור גדולה שעשתה הרבה רעש. מרחוק ראיתי את נולי ואת ההורים שלה ומיהרתי אליהם. מיד אחר כך גם ההורים שלי הגיעו. עמדנו שם ואחת מהחיות המוזרות ניגשה אלינו.

על עיר הדינוזאורים ועל החיים בה, בסיפור ההמשך.