הדייגים

המיקום: קַשְׁקָאִישׁ. עיירת דייגים ציורית במערב פורטוגל.

גיבורי הסיפור: וִיסֶנְטֶה ומָטֵאוּש. בני דודים. וִיסֶנְטֶה הוא כלכלן ומָטֵאוּש הוא עורך דין. שניהם ילידי קַשְׁקָאִישׁ שגדלו בבית בו האב היה דייג.

השנה: 2025.

הילדות

את שנות חייהם הראשונות בילו יחד בין סירות הדיג וגלי האוקיינוס. בין ריצה על החוף ומשחקים לבין עזרה במטלות שונות. בגיל שבע הוחלט לשלוח אותם לבית הספר היסודי שבעיירה. מהר מאוד התברר ששני הילדים ניחנו במוח חריף ובאהבה ללימודים.

כעבור ארבע שנים סיימו את הלימודים בבית הספר היסודי. אבא של וִיסֶנְטֶה רצה שהוא יצטרף אליו לסירת הדיג, אבא של מָטֵאוּשׁ התלבט בין בית ספר מקצועי לבין הדיג. הבנים, שאהבו את הלימודים ולא אהבו את הדיג, רצו ללמוד בליסבון. האמהות צידדו בבנים אך ידעו שרוב הסיכויים הם שהבנים יהפכו לדייגים. אמא של וִיסֶנְטֶה פעלה מאחורי הקלעים. היא פנתה לאחיה מנואל שגר בליסבון. מנואל הגיע לביקור, בחן את הילדים, התרשם מאוד מהכישורים שלהם, והציע שהם יעברו לליסבון.

"תראו", הוא אמר לאבות שכעסו עליו, "הדיג בקַשְׁקָאִישׁ הוא מקצוע ללא עתיד. תוך מספר שנים המקום הזה יהפוך לאתר נופש. רואים את זה כבר היום. אני מציע לוִיסֶנְטֶה ומָטֵאוּש אפשרות להתפתח. בליסבון הם יוכלו ללמוד בלִיסֵאוּ, בית ספר תיכון, ממנו ימשיכו ללימודים באוניברסיטה. ישנם כמה בתי ספר כאלה בליסבון, אני מנהל את אחד מהם. הוא נקרא ליסאו פאסו מנואל (Liceu Passos Manuel). הם יכולים לגור אצלי או לנסוע כל יום ברכבת מקַשְׁקָאִישׁ לליסבון".

אחרי ויכוח שנמשך אל תוך הלילה, האבות התרצו. סוכם שהילדים יעברו לגור אצל מנואל והוא ידאג לכלכלתם וחינוכם. בבוקר העירו את הילדים וסיפרו להם. מָטֵאוּשׁ התלהב. הוא שנא את ריחות הדגים. הוא רצה גם להתרחק מאביו שהיה אדם נוקשה וגם מההמולה התמידית שהייתה בבית בו גדלו שבעת אחיו ואחיותיו. וִיסֶנְטֶה פחות התלהב. הוא היה בן יחיד והיה קשור מאוד לאימו. איך יפרד ממנה?

מכיוון שהיו עוד חודשיים עד תחילת הלימודים, מנואל הציע שהילדים ישארו בבית עד תחילת הלימודים. הוא ידאג לרישום שלהם ולקבלתם. הוא ביקש שיודיעו לו בהקדם האם הילדים יעברו לגור אצלו, ונסע לדרכו.

במהלך חודשי הקיץ הם עזרו בתיקון רשתות ובדיג ובין לבין נהנו משחיה בים. בספטמבר, מנואל הגיע וביקש לדעת מה החליטו המשפחות. מכיוון שוִיסֶנְטֶה עדיין התקשה להיפרד מאמו, סוכם שהוא יתחיל את השנה בנסיעות יומיות ברכבת ובחופשת חג המולד יחליט אם הוא רוצה לעבור אל דודו.

עכשיו החלה קדחת של הכנות. בעזרתו של מנואל, לכל ילד, נרכשו שתי חליפות בד פשוטות ועוד מספר פריטי לבוש. את ספרי הלימוד מנואל העביר אליהם מילדיו שבגרו וכך נחסכה הוצאה יקרה זו.

התיכון בליסבון

לקראת סוף ספטמבר, מָטֵאוּשׁ עבר לביתו של מנואל בליסבון. הוא חלק חדר קטן עם שלושה מבניו של מנואל. הבנים לא חיבבו את הדייר החדש ועשו לא מעט תעלולים כדי להמאיס עליו את השהות שם. הם לא לקחו בחשבון שמָטֵאוּשׁ היה נחוש בדעתו ולא היה מוכן לוותר על האפשרות שניתנה לו. הוא התעלם מהעלבונות, חייך תמיד וחיכה לתחילת הלימודים.

באחד באוקטובר, בשעת בוקר מוקדמת, וִיסֶנְטֶה עלה לרכבת הנוסעת לליסבון. הוא הגיע נרגש לבית הספר ושם פגש את מָטֵאוּשׁ. השניים שמחו לראות אחד את השני ובילו את שעות הלימודים ביחד. היום הראשון חלף ללא ארועים מיוחדים. בסוף היום וִיסֶנְטֶה נסע ברכבת הביתה ומָטֵאוּשׁ חזר לביתו של מנואל.

מנואל לא סיפר לאיש שוִיסֶנְטֶה ומָטֵאוּש הם האחיינים שלו ולכן המורים לא הרגישו צורך להגן עליהם. חבריהם לכיתה היו כולם מבתים אמידים בליסבון. הם לא אהבו את ילדי הדייגים שבאו ללמוד איתם והצרות התחילו ביום השני. וִיסֶנְטֶה אחר להגיע ללימודים. בבית הספר, שהיה בית ספר לבנים בלבד, הייתה משמעת קפדנית והוא נדרש לעמוד בפינת החדר במשך כל השיעור הראשון. בהפסקה, הוא היה מושא ללעגם של התלמידים האחרים. למחרת, כאשר מָטֵאוּשׁ טעה בתשובה שנתן לשאלת המורה, הוא היה המושא ללעגם של התלמידים האחרים.

וִיסֶנְטֶה ומָטֵאוּש קיוו להראות את יכולתם במשחקי הכדורגל בהפסקה, אבל בשבועיים הראשונים ללימודים היו הרבה ימים גשומים ולכן לא יכלו לצאת לחצר. הם בילו את ההפסקות במסדרון ווִיסֶנְטֶה ומָטֵאוּש לא שותפו בשיחות או במשחקים שניהלו הילדים האחרים. השינוי חל בשבוע השלישי ללימודים. המורים החלו במבחני פתע בעל פה. וִיסֶנְטֶה הצליח מאוד במבחני המתמטיקה ומָטֵאוּשׁ הבריק בלטינית. גם השמים חייכו אליהם. היה רצף של ימים שמשיים והילדים יצאו לשחק בכדור. מהר מאוד התברר שוִיסֶנְטֶה ומָטֵאוּש הם שחקני כדורגל מוכשרים. עכשיו כבר לא היו עלבונות. כולם רצו להיות בקבוצה שלהם. הם גם הרבו לעזור לחברים לכיתה בפתרון שיעורי הבית וכך הם הפכו לכוכבי הכיתה.

ככל שחלפו הימים וחופשת חג המולד התקרבה, וִיסֶנְטֶה החל להתלבט. הוא לא אהב את הנסיעות ברכבת בשעת בוקר מוקדמת וגם בבית פחות מצא את מקומו. לקראת חג המולד הוא אמר להוריו שהוא רוצה לעבור לביתו של מנואל. האם דיברה עם מנואל וסוכם על המעבר.

כך עברו שנות הלימוד בליסאו. ככל שהתקדמו השנים, הלימודים הפכו תובעניים יותר ויותר. שעות הערב הוקדשו לפתרון שיעורי הבית ושינון חומרי לימוד לקראת המבחנים התקופתיים שהיו נהוגים בבית הספר. בנוסף, הם נתנו שיעורים פרטיים לילדי השכנים וכך תרמו להכנסה הביתית. ילדיו של מנואל למדו לחבב את הצמד והמריבות שאפיינו את ההתחלה, הלכו ופחתו.

בשנת הלימודים האחרונה, בהיותם בני 17, הם נדרשו להחליט לגבי עתידם. היה ברור לכולם שהם לא מעוניינים לחזור לקַשְׁקָאִישׁ.

שנות האוניברסיטה

וִיסֶנְטֶה רצה ללמוד כלכלה ומָטֵאוּש רצה ללמוד משפטים, אך הלימודים באוניברסיטה היו יקרים מאוד. מכיוון ששניהם היו תלמידים מצטיינים, מנואל הצליח לסדר להם מלגה חלקית. בנוסף הם עבדו כפקידים במשרה חלקית וכך יכלו לשכור להם חדר קטן בפרברי ליסבון.

הם התחילו את הלימודים באוניברסיטה כשנה לפני מהפכת הציפורנים. השנה הראשונה ללימודים הייתה קודרת למדי. השלטון הנוקשה לא אפשר חופש פעולה ומסגרת הלימודים הייתה נוקשה. בשנה הזאת לא היו להם חיי חברה. הם היו עסוקים מאוד בלימודים ובעבודות שקיבלו עליהם.

באפריל 1974 חל שינוי גדול בחייהם. ב- 25.04.1974 בוצעה הפיכה שקטה בפורטוגל, ללא שפיכות דמים (נקראת מהפכת הציפורנים על שם פרחי הציפורן שהחיילים שמו בקני הרובים). אמנם החברים לא היו מעורבים פוליטית, אבל השינויים שהביאה המהפכה השפיעו גם עליהם. היתה תחושה של חופש והתחדשות. נפתחו ברים ובתי קפה שונים ברחבי העיר והם בילו שם לא מעט לילות. שם הכירו גם את סופי. סופי למדה שפות באוניברסיטה והם פגשו אותה, בחברת עוד סטודנטים וסטודנטיות, במהלך הישיבה באחד מבתי הקפה שהיו חביבים עליהם. עכשיו התגלתה יריבות בין החברים. שניהם התאהבו בסופי. שניהם רצו אותה. סופי אהבה את וִיסֶנְטֶה והם הפכו לזוג. מָטֵאוּשׁ, שלא יכל לשאת זאת, ניתק את הקשר עם וִיסֶנְטֶה ועבר לגור בדירה אחרת.

מָטֵאוּשׁ שקע בלימודים. הוא הצליח להתקבל לעבודה כעוזר במשרד עורכי דין. בין הלימודים לעבודה, לא נותר לו זמן לחיי חברה. הוא גם מיעט לנסוע לביקורים אצל ההורים. עדיין הקפיד לבקר אותם בחג המולד, אך לא יותר מזה.

וִיסֶנְטֶה נסע לבקר את הוריו המתבגרים לעיתים תכופות יותר. הוא וסופי החליטו לדחות את נישואיהם עד לסיום הלימודים ועד שיתבסס יותר בחברת התיירות בה התחיל לעבוד. הריחוק ממָטֵאוּשׁ היה לו קשה, אבל כל נסיון שעשה ליצור קשר, נדחה על הסף. כעבור כשנה הפסיק לנסות. הוא סיים את לימודיו בגיל עשרים ושתיים.

וִיסֶנְטֶה

עם סיום הלימודים, הוא התחתן עם סופי. כעבור מספר שנים, חברת התיירות בה עבד החליטה לפתוח סניף בקַשְׁקָאִישׁ. במהלך השנים קַשְׁקָאִישׁ התפתחה למקום תיירות והחברה חשבה שיש מקום להשקיע שם. למרות גילו הצעיר, הוצע לו לנהל את סניף החברה שם. וִיסֶנְטֶה קיבל את ההצעה בשמחה. הוא התגעגע למקום הולדתו וסופי, שבמהלך השנים התאהבה בקַשְׁקָאִישׁ ובהוריו של וִיסֶנְטֶה, שמחה גם היא על המעבר. היא ידעה שיש לו הרבה זכרונות עם מָטֵאוּשׁ משנות חייהם המשותפות בליסבון. כאן גדלו ובגרו וכל פינה הזכירה רגעים כאלה ואחרים בחייהם. הדבר הסב כאב לוִיסֶנְטֶה שכן הוא לא השלים עם הפרידה ממָטֵאוּשׁ והרגיש בחסרונו.

כך, בהיותו בן עשרים וחמש, חזר וִיסֶנְטֶה לקַשְׁקָאִישׁ, עיר הולדתו. הוא וסופי שכרו דירה והתמקמו בעיירה. וִיסֶנְטֶה התחיל בהקמת המשרד ובפיתוח סניף החברה. סופי שלמדה שפות באוניברסיטה, הייתה שותפה פעילה בהקמת המשרד ובפיתוחו.

הזוג נהנה מחיי חברה עשירים והתבסס גם כלכלית. רק עננה אחת ריחפה מעליהם. הם קיוו מאוד להרחיב את המשפחה אך לא הצליחו.

כך חלפו השנים. מָטֵאוּשׁ לא הוזכר בביתם אבל היה ברור שוִיסֶנְטֶה חושב עליו מידי פעם.

מָטֵאוּשׁ

מָטֵאוּשׁ נשאר בליסבון. הוא סיים את לימודי המשפטים בגיל עשרים ושלוש והחל לעבוד באחד מהמשרדים הגדולים בעיר. בזכות כישוריו והמרץ שלו הוא הפך תוך מספר שנים מועט לאחד מעורכי הדין המובילים במשרד. בגיל שלושים הוא הפך לשותף זוטר וכעבור חמש שנים כבר הפך לשותף בכיר.

היו לו חיי חברה פעילים מאוד ולא מעט מחזרות, אבל הוא לא התגבר על אהבתו לסופי וסירב להיכנס למערכת יחסים מחייבת.

גם בשנים האלה הוא מיעט להגיע לקַשְׁקָאִישׁ, וכאשר הוריו נפטרו, הביקורים פסקו כליל. וִיסֶנְטֶה העסיק את מחשבותיו אך הוא לא מצא את הכוחות להתקשר אליו ולהתפייס.

המפגש המחודש

כאשר וִיסֶנְטֶה היה בן ששים וחמש, סופי נפטרה. אמנם היו לו חברים, אבל מותה הותיר אותו בודד. הוריו, שהיו עדיין בחיים, התקשו לראות את סבלו. אמא שלו פנתה למנואל ובקשה שיאתר את מָטֵאוּשׁ. היא הבינה שבנה צריך את חברתו.

מנואל ומָטֵאוּשׁ היו בקשר לאורך כל התקופה. מנואל היה בשנות השמונים לחייו. לא פעם הוא ניסה לגשר על הפער שנוצר בין החברים. הוא ניסה ליזום ביקור משותף, אך מָטֵאוּשׁ סרב לשמוע על כך. עכשיו הוא פנה למָטֵאוּשׁ וביקש ממנו לבוא לארוחה ביום ראשון. הוא החליט שהפעם לא יאפשר לו לומר לא והזמין גם את וִיסֶנְטֶה.

מָטֵאוּשׁ הגיע ראשון. מנואל ואשתו קיבלו את פניו בחום והציעו לו משקה, לפני הארוחה. הם שוחחו על דברים שונים אך מָטֵאוּשׁ הרגיש שמשהו קורה. הוא שאל את מנואל מה הוא מסתיר ממנו. מנואל ואשתו הסתכלו זה על זו ואז היא דיברה: "בבקשה תקשיב עד הסוף. אל תכעס עלינו. אתה יודע שאנחנו חושבים על הקשר הטוב שהיה לך עם וִיסֶנְטֶה. שניכם כבר אנשים מבוגרים ושניכם לבד. סופי נפטרה לפני כשנה. מאז, וִיסֶנְטֶה מסתגר בתוך עצמו והוריו חוששים לו. הוא אפילו הפסיק לעבוד והעביר את המשרד לשותף שלו. הזמנו גם אותו לארוחה. הוא צפוי להגיע בכל רגע והוא לא יודע שגם אתה כאן".

מָטֵאוּשׁ החויר. מה יגיד עכשיו שסופי נפטרה? איך אפשר לגשר על הפער שנוצר בכל השנים שעברו? הוא קם והתכוון ללכת, אבל מנואל עצר אותו: "די מָטֵאוּשׁ. הגיע הזמן להניח לעבר. אני מבקש שתכבד אותנו ותישאר".

הדפיקה בדלת סיימה את הויכוח. וִיסֶנְטֶה הגיע. כאשר נכנס וראה את מָטֵאוּשׁ, הוא לא ידע איך להגיב. מנואל החל לדבר: "תראו, זה לא סוד ששניכם יקרים לנו. במשך שנותיכם בליסאו חייתם כאן והייתם ממש כמו הילדים שלנו. גם בזמן הלימודים שלכם באוניברסיטה ביקרתם כאן לא מעט ותמיד התקבלתם באהבה. הקרע ביניכם הכאיב לנו. ניסינו לגשר אבל לא הצלחנו והחלטנו להניח לכם לנהל את חייכם כרצונכם. עכשיו, דברים השתנו. ההורים של מָטֵאוּשׁ נפטרו. ההורים של וִיסֶנְטֶה, וגם אנחנו, כבר לא צעירים. הקשר של מָטֵאוּשׁ עם אחיו ואחיותיו מעולם לא היה טוב. שניכם כבר בני ששים ושש ושניכם לבד. וִיסֶנְטֶה הפסיק לעבוד וגם מָטֵאוּשׁ מתכוון לפרוש. אנחנו ממש מבקשים שתעשו מאמץ. בואו נאכל יחד ארוחת ערב וניתן לאוכל ולמשקה לעשות את שלהם".

ארוחת הערב החלה בדממה. כל אחד שקע בצלחת שלו ובכוס שלו. מנואל ואשתו החלו להעלות אנקדוטות מהעבר ולאט לאט סחפו גם את החברים. היין זרם ואיתו גם השיחה. הערב הסתיים ללא הבטחות למפגשים נוספים.

חלף עוד שבוע ווִיסֶנְטֶה הגיע לליסבון לסידורים. הוא ביקש ממָטֵאוּשׁ שיפגוש אותו בבית קפה. במפגש וִיסֶנְטֶה ביקש ממָטֵאוּשׁ שיספר על תוכניותיו לעתיד. מָטֵאוּשׁ הופתע מהשאלה. הוא היה בטוח שיעסקו בעבר והשאלה על העתיד הקלה עליו להיפתח. הוא סיפר שהוא כבר החל בסגירת המשרד שלו ובמסירת תיקי לקוחות לעורכי דין אחרים. וִיסֶנְטֶה הציע שיבוא לביקור בקַשְׁקָאִישׁ. כך החלה סדרת פגישות בין החברים. בקצב איטי הם גיששו את הדרך אחד אל השני. ובהדרגה החלו לדבר גם על העבר וגם על סופי.

כעבור שנה מָטֵאוּשׁ סגר את המשרד ופרש. הביקורים בקַשְׁקָאִישׁ חיבבו עליו את המקום והוא החליט לעבור לשם. וִיסֶנְטֶה עזר לו בתהליך המעבר ובמציאת בית מתאים בסמוך לביתו שלו.

עכשיו, כשהם בני שבעים, היה ניתן לראות מחזות כמו זה שבתמונה. החברים נהגו לבלות שעות בדיג. לפעמים דיברו ולפעמים פשוט שתקו ביחד. לא ברור מה חתולי העיירה מצאו בהם, אבל בכל פעם שהחברים התיישבו שם, החתולים נאספו גם הם.