הגיבור והתהליך

יפתח היה גבר שהתקשה לגלות את רגשותיו במילים.

השאלה "מה שלומך", נענתה לרוב במילה אחת: "בסדר".

רק מי שהכיר את יפתח ידע לשמוע את המוזיקה שמאחורי המילים, להבין את המבט בעיניים.

ואז, במהלך הלימודים לתואר שני, פגש את אייל. השניים הפכו לחברים ואייל ניסה לקלף את שכבות המגן של יפתח.

"מה שלומך היום?"

"בסדר".

"מה זה כולל?"

"אני יודע… בסדר".

"אז למה המבט העצוב בעיניים? הטון השפוף?"

"אני לא יודע על מה אתה מדבר".

"תראה יפתח שומעים את העצב בטון הדיבור, כמו שאומרים הצרפתים:

"C’est le ton qui fait la musique

יפתח מביט בתמיהה ומגמגם "מה, באמת?"

"כן, באמת. ברור שקרה היום משהו. אני לא יודע אם זה משהו קטן או גדול, אבל ברור שזה השפיע עליך. מהניסיון שלי, עצם השיתוף הוא חצי פתרון לבעיה. לפעמים אפילו פתרון מלא. צריך להסיר מהלב את מה שמעיק".

יפתח מהרהר כמה דקות ואומר "אה, באמת היה לי בוקר קשה. אבא שלי התקשר וסיפר שאמא שלי חולה".

"מה קרה לה?"

"אני לא יודע. אבא לא שיתף אותי ואני לא שאלתי".

"אז אולי תתקשר אליו? או תלך אליהם ותברר?"

"מה, אתה מתכוון ממש לשאול אותם?"

אייל מהנהן והם נפרדים לדרכם. כעבור כמה שעות יפתח מתקשר.

"אתה שומע? הלכתי לבקר אותם. אמא בדיוק נחה, אבל אבא כל כך התרגש שהתעניינתי ושרציתי לדעת מה קורה. אפילו חיבק אותי. מסתבר שאמא צריכה לעבור ניתוח. לא משהו מסובך. הבטחתי להיות איתם בכל התהליך. אני מרגיש כל כך טוב עכשיו. צדקת. צריך לשתף".

מהצד השני אייל מחייך מאוזן לאוזן ואומר "יופי, תמשיך לשתף".