לשחרר

"שחררי", היא אמרה לי, "שחררי".

אולי בגלל הזיכרון הפגום שלי ואולי זה חלק ממני, אבל לרוב, אינני נושאת טינה. אני יכולה לכעוס. לכעוס מאוד. להגיע לנקודת רתיחה, ממש כמו מים רותחים בסיר עם מכסה. המים מבעבעים ומנסים לפרוץ, מנסים לקפוץ מתוך הסיר. כאשר משאירים את הסיר על האש, המים ניתזים החוצה כמו גייזר קטנטן. לא נעים לעמוד ליד הסיר הזה כשזה קורה. ואז מכבים את האש. המים ממשיכים לבעבע, כאילו עדיין לא קלטו שהאש כבר לא בוערת. לאט לאט ההבנה מחלחלת והמים נרגעים. עדיין רותחים למגע. אבל, במשך הזמן הם מתקררים ונרגעים.

זר שיבוא עכשיו, לא יאמין שהייתה כאן התרחשות שוצפת וקוצפת. לא יבין על מה המהומה.

את? כועסת? סוערת? לא ברור על מה את מדברת.

מי שמכיר אותי קצת יותר, מבין ורואה. מספיק מבט אחד מעיניי. אין צורך להרים את הקול.

אבל מה קורה כשיש אירוע עצוב? כואב?

כאן נוצרת מועקה והיא מסרבת להשתחרר. היא נאחזת חזק בכל פינה אפשרית כאומרת: אני כאן כדי להישאר.

כל כך רוצה להגיד עכשיו: "אני משחררת את ההרגשה של…" כל כך לא מסוגלת.

[נכתב במהלך המלחמה ביום בו הותרו לפרסום שמות של 21 חיילים הרוגים]