בלי פחד (אקרופוביה)

אקרופוביה, פחד גבהים.

מגדל הטלוויזיה בשנחאי מתנשא לגובה של 468 מטרים.

נקודת התצפית הגבוהה היא מעין מרפסת סגורה, שבחלקה נבנתה רצפה שקופה. אני מנסה לעמוד על הרצפה, העיר פרוסה מתחתיי והפחד גואה. הרגליים רועדות, הראש מסוחרר, ואני בורחת למקום בטוח, אל הרצפה האטומה. מנסה שוב, ושוב לא מסוגלת. מבינה שאני צריכה לוותר. הפחד הכניעני.

מספר שנים אחר כך, צוק הדרשן (Preikestolen) בנורבגיה. המסלול המוביל אל הצוק יפהפה ולא קשה להליכה. הצוק עצמו נישא לגובה של 600 מטר מעל הפיורד. התצפית מרהיבה, אבל אני עומדת במרחק ביטחון מהקצה.

רואה את חברי לקבוצה מתקרבים לקצה, מצטלמים ואני מתפלצת. איך אפשר? הפחד מרים את ראשו ואני כמעט מוותרת.

החברים לטיול לא מבינים מה הבעיה.

"מה, את לא רוצה תמונה בקצה?"

לכי תסבירי להם שאת רוצה, אבל הפחד משתק אותך.

מסתכלת בעיניים כלות על קצה הצוק ומחליטה לעשות מעשה. מתקרבת לאיטי בצעדים קטנים. הרגליים רועדות ולא רוצות לשתף פעולה, אבל אני מתעקשת. מחליטה שהפעם לא אוותר. לא אכנע לפחד. צעד ועוד צעד ואני מגיעה לקצה. הלב הולם, הראש סחרחר והרגליים רועדות, אבל אני מאושרת. הצלחתי. התגברתי על הפחד והרווחתי חוויה.

הצטלמתי, כמובן שהצטלמתי. עם ידיים מושטות אל על בתנועת ניצחון ועם חיוך מאוזן לאוזן.