בלי פחד (קלאוסטרופוביה)

קלאוסטרופוביה. פחד מפני מקומות סגורים.

אני נכנסת למעלית ובלי לשים לב עוצרת את הנשימה.

מנהרות ומערות? לא תודה. לא בשבילי.

אני צריכה את המרחבים, את האור. מספיק שהשמיים קודרים ואני מרגישה שאין לי אויר.

ובכל זאת, החיים מזמנים לנו הרפתקאות. טוב, מיני הרפתקה. טיול עם העבודה (לירז? EDS?), בשעות הערב. נסיעה לכיוון ים המלח. יורדים מהאוטובוס ומתחילים את מסלול ההליכה. מסלול קל. אני מרוצה. אין כאן משהו אתגרי.

כמובן שאין לי מושג ירוק היכן אנחנו או לאן פנינו מועדות. מגיעים לנקודה מסוימת ומדריכת הטיול אומרת:

"אתם שמים לב שלא התבקשתם להביא פנסים או נרות?"

אני, תמימה שכמוני, לא מבינה מה ההתרגשות. למה צריך פנס או נר? והמדריכה ממשיכה:

"אנחנו נכנסים עכשיו למערת הקמח. בדרך כלל, נכנסים עם פנס שמאיר את הדרך. הפעם החלטנו לאתגר אתכם. נכנסים באפלה. חוויה של פעם בחיים".

הדופק שלי מתחיל לטפס. למה מערה? היה כל כך נחמד בשביל. למה בחושך? פלא שזו חוויה של פעם בחיים? אני אפסיק לנשום ברגע שנכנס לשם.

אני מכונסת בעצמי, יודעת שאין לי ברירה. אני חייבת להיכנס עם כולם. דובב שמכיר אותי היטב מנסה להרגיע. אני מחייכת ואומרת שיהיה בסדר, אבל בקושי נושמת.

נכנסים למערה. המסלול עצמו לא ארוך. אני זוכרת ממנו שני דברים:

1. כל כמה צעדים, דובב שהיה מאחוריי, קורא: "אתי? הכל בסדר?" הוא קורא וכך מעגן אותי על המציאות.

2. ההתמודדות שלי.

מרגע שנכנסתי, החלטתי שיהיה בסדר. הקפדתי על נשימות עמוקות וסדורות, הקשבתי לרחשים ובעיקר לקולו של דובב. החשיכה לוחצת עליי ואני ממשיכה. חוץ ממנו, אני לא חושבת שמישהו הבין שיש בעיה.

התגברתי על הפחד ויכולתי לו, אבל אני מסכימה עם המדריכה:

זו אכן חוויה של פעם בחיים!