שליטה על הדמיון

הפוסט הזה אמנם נכתב לפני למעלה משנתיים, באחד מימי המלחמה הקשים, אבל הוא מתאים לי מאוד עכשיו במלאת שבעה ימים לפטירתו של אחי הגדול מרדכי (מורי) בן טאוס. נוח על משכבך בשלום אחי 💔

"תראה, הוא אמר לדמיון שלו, אם ככה אתה הולך להתנהג, אני לא אביא אותך שוב איתי. אבל עם הבוגדנות הרגילה שלו, הדמיון המשיך לעבוד" / טרי פראצ'ט הרבה מהומה על לא דוור.

מילה, חצי מילה, והדמיון מתחיל לעבוד.

אני לא צריכה לראות סרטון; אני לא צריכה לשמוע את כל הסיפור. מספיקה מילה אחת והדמיון שלי משתולל.

"שקט", אני אומרת לו. "אין לי ענין בך עכשיו".

והוא בשלו. לא מוותר. לא נותן מנוח.

מאז אותה שבת, 07.10.2023, בה פרצה המלחמה אני נמנעת מלצפות בסרטוני זוועה ומשתדלת לשמוע כמה שפחות. משתדלת, אבל אי אפשר להתחמק.

צופה בטלוויזיה, והכתבים או הפרשנים פולטים מילים: "אנחנו לא רוצים להיכנס … "

מילה, מילה אחת והדמיון משתולל.

ואז מגיע דובר נוסף שמרגיש צורך לשתף בקצת יותר. עוד מילה או שתיים, והדמיון שלי, הדמיון שאני כל כך אוהבת להפליג במחוזותיו, הופך לנטל. בוגדני, הוא ממשיך לעבוד ולייצר סרטים ותרחישים בראש. אין דרך להימלט ממנו. הוא כאן, הוא איתי, ממש מוטמע בי.

לעיתים, אני נעזרת בתרגילי דמיון מודרך כדי להירגע. מצחיק, לא? להשתמש בדמיון כדי להרגיע את הדמיון. רק המחשבה על כך מייצרת אצלי קצרים במוח. מרגיש קצת כמו לולאה אינסופית: דמיון שמרגיע את הדמיון…

היי, אולי זה השיג את המטרה? המוח שלי אכן נדד למקומות אחרים, רגועים יותר. אפילו חיוך עלה על שפתיי.

אז, לא טֶרִי, אי אפשר להשאיר את הדמיון ולא לקחת אותו איתנו. אבל, אפשר להפעיל עליו מניפולציות.