מכתב לעצמי

מכתב לאתי בת ה 12 מאתי בת ה 62.

היום יום הולדת. כן, כן. היום אני/את/אנחנו בנות 62. בתאריך 21.08.2023, במהלך חופשה ביער הסודי בקפריסין, השתתפתי בסדנת כתיבה. אחת המשימות בסדנה היתה לכתוב מכתב אל עצמי בעבר.

חשבתי לכתוב מכתב לאותה ילדה קטנה ואבודה שהייתי. לתת לה קצת טיפים, קצת עידוד והכוונה. בין לבין, חזרתי לקריאת הספר "משמר הלילה" של טרי פראצ'ט ונתקלתי בטקסט המופלא הבא. בספר, סאם וויז חוזר אחורה בזמן ופוגש גרסה צעירה שלו. הוא תוהה אם סאם הבוגר צריך לייעץ לסאם הצעיר. הטקסט מובא כאן בתרגום שלי:

הוא תהה אם זה בכלל אפשרי לתת לאידיוט הזה כמה שיעורים בפוליטיקה בסיסית. הרי זה תמיד היה החלום, לא? הלוואי וידעתי אז את מה שאני יודע היום. אבל כשאתה מתבגר אתה מבין שאתה עכשיו הוא לא אתה של אז. אתה, אז, היית אפס קטן. אתה, אז, היית מה שהיית, כדי להתחיל במסלול המכשולים של להפוך לאתה של היום. ואחד המסלולים היה הזמן בו היית אפס קטן. חלום טוב יותר, כזה שמאפשר שינה טובה, הוא לא לדעת אז את מה שאתה יודע עכשיו.

קראתי ומצאתי את עצמי תוהה האם יש טעם בכתיבת מכתב אל הילדה שהייתי, האם יש טעם לתת לה עצות. היתה חסרה לך אז אמונה בעצמך, ביטחון עצמי ביכולותיך. ובכלל, באיזה גוף כותבים מכתב כזה? האם הילדה שהייתי זו "היא"? אולי "את"? ואולי, בכלל, הגבולות מיטשטשים? אין אני ואת או אני והיא. יש "אנחנו". הרי יש בי היום מאותה ילדה של אז. היא חלק ממני.

נראה שגם במכתב הזה הגבולות יהיו מעט מטושטשים. לעיתים "את", לעיתים "היא", לעיתים "אני" ולעיתים "אנחנו". לעיתים יש אחידות בינינו, לעיתים אני מסתכלת עליי ממרחק השנים ועדיין מזהה אותי, ולעיתים אני תוהה מיהי אותה ילדה.

את יודעת, ילדה שהייתי, ליבי יוצא אלייך. לכאורה, היית חביבה על כולם, חברה של כולם. בפועל, מצאת את עצמך על אי בודד. אני רוצה להושיט יד לעבר ולחבק אותך, להגיד לך שאפשר אחרת. אני רוצה, אבל אני יודעת שלא תקשיבי לי, ואם תקשיבי לא תאמיני.

קוראת את הסיפא של הציטוט מהספר ולא מסכימה עם הנאמר. לא הייתי רוצה להיות היום באותו מקום שהייתי בו אז. למדתי ורכשתי יכולות, הבנה וידע. הבאתי אותנו למקום טוב יותר.

ואז חשבתי לי, למה לא לקפוץ לביקור? להיכנס למכונת הזמן, לכייל אותה לתאריך 07.09.1973 ולבוא אלייך. בואי נלך ביחד בשביל הלא ממופה הזה. שביל של דו שיח ביני לביני, דו שיח ביני לבינך. נראה לאן תוביל אותנו הדרך.

אתי62: שלום, אני זו את מהעתיד. אני רוצה לחבק אותך אהובה. להגיד לך שדברים יסתדרו. לא יכולה להבטיח שהכל יסתדר.

אתי12: הניחי לי. לא יתכן שאת זו אני. מה קורה כאן? אני הולכת חזרה אל האי שלי.

אתי62: חכי רגע. תני לי להסביר. רק כמה דקות מזמנך. עשיתי דרך ארוכה אלייך. ואולי יותר נכון לומר שאת עשית דרך ארוכה אלי. דרך של 50 שנים, מהעבר לעתיד או מהעתיד להווה.

אתי12: טוב, אני מקשיבה.

אתי62: איפה להתחיל? בהווה שלי (העתיד שלך) השנה היא שנת 2023. היו הרבה התפתחויות טכנולוגיות. בין השאר, התפתח המסע בזמן. חשבתי לבקר את אתי, בעתיד שלי. לראות לאן הגיעה ומה מעשיה. ואז החלטתי שלא. אשאיר את העתיד שלי לדמיון ואציץ עלייך. אחזור לשנת 1973, לביקור קצר. חשבתי לבוא למסיבת הבת מצווה שלנו, אבל חששתי להפריע. את רואה? החשש להפריע קיים גם היום.

אתי12: נו, ו…?

אתי62: כואב לי לראות אותך כך. אני רוצה לעזור לך. רוצה להקל עלייך.

אתי12: תראי, אני לא משוכנעת שאת זו אני. אנחנו אפילו לא כל כך דומות במראה. ובאופי? הצחקת אותי. את שופעת בטחון עצמי, מודעת למקומך בעולם. פתוחה. ואיפה אני? חסרת בטחון עצמי, בטוחה שאף אחד לא רואה אותי, אף אחד לא באמת רוצה לשמוע אותי. ובכלל, למה שמישהו ירצה להקשיב לדבריי? אין לי דברי חוכמה לומר.

אתי62: אבל זו בדיוק הטעות שעשינו. צריך רק להושיט יד, להיפתח קצת. להגיע אל העולם ולאפשר לו להגיע אלייך. נכון, זה לא תהליך פשוט. אבל זה אפשרי. מנסיון.

אתי12: זה נשמע טוב. כמה זמן ארך התהליך הזה? האם בתיכון כבר אמצא את עצמי במקום הזה?

אתי62: [במבוכה] תראי התהליך נמשך אצלי שנים. אני לא בטוחה שהוא הסתיים.

אתי12: את רצינית? הקשיבי לעצמך. את מדברת על תהליך שנמשך 50 שנים. מה את מצפה שאעשה? את מחפשת קיצור תהליכים? את יודעת מה, אני מוכנה לשחק את המשחק. נניח שאת זו באמת אני. נניח שאקבל את עצתך ואצליח "להיפתח". שמעת על אפקט הפרפר? שינוי אחד קטן אצלנו היום ומי יודע אם ומי תהיי מחר? אולי נתפתח לכיוונים לא מוצלחים?

אתי62: אולי נמריא לשיאים חדשים?

אתי12: את באמת מוכנה לקחת את הסיכון? הרי שינוי קטן היום, יכול לגרום לכך שנפגוש אנשים שונים. ניפתח לאנשים אחרים. נגיע למקומות אחרים. כיום, המסע בזמן אינו אפשרי. אני מוכנה להאמין לך שדברים השתנו. אבל, כל חובב מדע בדיוני יודע שאסור לשנות את העבר. כל שינוי יכול להיות גורלי. כל שינוי יכול לפתוח מסלול אחר. הרי אין לזה גבול. הניחי לי וחזרי לזמנך. אני אעמיד פנים שכל המפגש הזה לא היה, או שחלמתי חלום.

אתי62: יודעת מה? את צודקת. באמת אסור לי להשפיע על העבר. אני די אוהבת את מי שאני היום ואת האנשים הסובבים אותי. לא הייתי רוצה שמשהו ישתנה. ובכל זאת, אני רוצה לומר לך כמה דברים: דרכנו לא תמיד היתה קלה. היו מהמורות בדרך. חלקן אובייקטיביות וחלקן סובייקטיביות. על מה שאובייקטיבי, אין לנו שליטה. עכשיו הסברת לי שגם על מה שסובייקטיבי. לפחות לי אין שליטה על העבר שלי. בצד המהמורות והאבדנים, היו גם חוויות טובות והצלחות. כן, אני רואה שאת כבר חסרת סבלנות. עוד כמה משפטים ואלך. בקשה אחת יש לי אלייך: קיימי תמיד את הציווי "ובחרת בחיים". תמיד עם הפנים קדימה. תמיד עם תקוה. גם בשעות מצוקה ויאוש. אני מרשה לעצמי לבקש את הבקשה הזאת מסיבה פשוטה. אני יודעת שאנחנו לא מסוגלות אחרת.

ועכשיו, אחזור לזמני ואניח לך לחזור לאי.