חקירה

בהשראת סיפורו של Arsène Lupin הג'נטלמן השודד, אלוף ההסוואה

יום החקירה הראשון

יום שלישי אחר הצהריים. אני עסוק במשרד כשהמפכ"ל מתקשר אלי ומורה לי לגשת בדחיפות לבית מסוים בקיסריה. אני שואל מה העניין ונענה שיסבירו לי במקום. אני מגיע ומתקשה להאמין למראה עיני. הבית שמור יותר מביתו של ראש הממשלה. מוקף בגדר עם מצלמות מסביב. ביתן מבוצר של שומר בכניסה, מבפנים נשמעת נהמת כלבים. אני מזדהה ורק לאחר שהשומר מוודא את זהותי, הוא מאפשר לי להכנס עם מלווה צמוד.

בחצר הענקית מסתובבים מספר מאבטחים חמושים. בבית ממתין לי הבעלים, מיכאל. בארשת פנים קפואה הוא מספר לי שנעלם מדליון שהבת שלו ענדה ויש למצוא אותו בדחיפות. אני מסתכל על כל הפאר מסביב ולא מבין על מה המהומה. למה מטרידים את ראש מחלק הבילוש במקום לקנות מדליון חדש. הוא מסתכל עליי במבט חמור סבר, כאילו קורא את מחשבותיי, ומסביר שבמדליון הוסתר כרטיס זכרון עם פרטי חשבונות בנק בשוויץ, באיי קיימן ובעוד מספר מקומות ברחבי העולם. אני תוהה אם האיש הוא ראש משפחת פשע, או פשוט איש רב השפעה שדרש את הבלש הבכיר ביותר.

אני רוצה לשאול שאלות, אך הוא קוטע אותי, מצביע על האיש שעומד לימינו ואומר לי שמעתה, הוא איש הקשר שלי וקם והולך. לא קבלת הפנים לה ציפיתי ולא התחלה טובה של חקירה. אני פונה אל בוריס, איש הקשר, ומבקש שיעדכן אותי בכל הפרטים. בוריס מסביר שהם לא יודעים בוודאות מתי נעלם המדליון. מיכאל חזר אתמול, יום שני, מנסיעה של שבועיים לחו"ל וגילה שביתו אינה עונדת את המדליון. אני שואל אם יכול להיות שהמדליון נעלם לפני הנסיעה והוא אומר לי שמיכאל ראה את המדליון ביום בו יצא מהבית.

הבת, ילדה בת שבע, סובלת מבעיות תקשורת ולכן קשה להבין ממנה מה קרה. הם עשו חיפוש נרחב בבית ולא מצאו את המדליון. אמנם יש להם צוות שהם יכולים להפעיל, אבל מיכאל לא יודע על מי לסמוך. בינתיים, אף חשבון לא נפרץ והם לא קיבלו תביעת כופר כלשהי. החשבונות הוקפאו לשבוע. לשאלתי מדוע לא הקפיאו לפרק זמן ארוך יותר, בוריס משיב בלקוניות שאי אפשר. ולא, גם לא ניתן לבצע העברה של כל החשבונות. אני שואל לגבי אמצעי הגנה ובוריס מסביר שחוץ מאמצעי ההגנה שראיתי בחוץ, הבית מוגן על ידי מערכת אזעקה מהמשוכללות שיש. המערכת לא נפרצה ואין גם סימני פריצה לבית.

הכל מריח לי כמו מבצע של פנחס, השודד שאין גבול ליצירתיות וליכולת ההסוואה שלו. "פנחס המסתורי". כך קראנו לו. עכשיו הבנתי למה ביקשו ממני לחקור. פנחס הוא אויב ותיק ומתסכל. החלטתי שהפעם אתפוס אותו. ביקשתי רשימות של כל מי שהיה בבית בשבועיים האחרונים. אורחים, עובדים, שליחים. בעיקר ביקשתי לדעת אם היה מישהו חדש ולא מוכר.

בוריס מסביר לי שכאשר מיכאל אינו בבית, לא מגיעים אורחים. כל שליח שמגיע מתבקש להשאיר את פרטיו ולחתום, ובכל מקרה החבילה נשארת אצל השומר ועוברת בדיקה של צוות האבטחה. הוא מבטיח להעביר לי את רשימת העובדים תוך שעה.

אני מבקש להסתובב בבית, לנסות לראות היכן יש נקודות חולשה ואני רוצה גם לדבר עם הבת. בוריס מסביר שלא ניתן לאפשר לי להסתובב בבית לבד ועם הבת לא ניתן לדבר. אני שואל איך מצופה ממני לערוך חקירה בתנאים כאלה, בוריס מסתכל עליי ולא מגיב. אני מודיע שלא אוכל לבצע את החקירה כשידיי כבולות ופונה ללכת.

מיכאל, שכנראה האזין לשיחה מחדר העבודה שלו, פונה אליי ברמקול, דרך הרשת הביתית, ומבקש שאמתין. הוא מגיע ואני מסביר לו שאני חייב גישה לכל הבית כדי לראות היכן יש נקודות תורפה, להבין איך הצליח מישהו לחדור דרך כל אמצעי ההגנה ולהגיע אל הבת שלו. הוא מציע פשרה. אני אקבל גישה חופשית לכל הבית אבל בוריס יתלווה אליי. בלית ברירה, אני מסכים ואז שואל לגבי שיחה עם הבת. מיכאל מסביר שזה מורכב, אבל הוא ינסה למצוא פתרון.

בינתיים, הסתבר שבוריס יעיל מאוד וכבר הביא לי את הרשימה שביקשתי. הרשימה קצרה. הוא מסביר לי שכשמיכאל איננו, יש מעט מאוד אנשי צוות בבית. כמובן, חוץ מצוות האבטחה. אני מבקש ממנו לשבת איתי. עוברים על כל השמות וכולם אנשי צות ותיקים. אני שואל לגבי עבודות הגינון ובוריס אומר שיש גנן קבוע. הוא יבדוק אם הוא היה בשבועיים האחרונים. ההשקיה מתבצעת אוטומטית, אז לא בטוח שהוא היה. אני מבקש שיבדוק ובכל מקרה, יארגן לי שיחה עם כל אחד מהעובדים בנפרד.

בוריס מקצה לי חדר, בו אוכל לשבת ולנהל את התשאול בפרטיות. טוב, לא בדיוק פרטיות. ברור לי שכל הבית מרושת במצלמות ובציוד האזנה, אבל זה לא מטריד אותי. אני מתחיל את סדרת השיחות.

אל החדר נכנסת בחורה חייכנית ומרשימה. היא מציגה את עצמה כמרינה, המטפלת הצמודה של הבת. אני מבקש שתספר לי על סדר יומה של הבת, לונה, בשבועיים שמיכאל לא היה בבית. מרינה מסבירה שסדר היום קבוע. לונה די עצמאית. מרינה מעירה אותה בשבע. לונה מתקלחת, מתלבשת לבד ומגיעה לארוחת הבוקר. הן אוכלות ביחד ואז מתחיל יום לימודים. אני שואל האם מגיעים מורים שונים ומרינה אומרת שהלימודים מתנהלים בזום, לפי דרישה של מיכאל. אחרי מספר שיעורים, מגיע זמן ארוחת הצהריים ומנוחה. בערך בארבע, לונה קמה, מרינה עושה איתה תרגילי התעמלות ואז מקדישים זמן למשחקי חשיבה או לקריאת ספרים. בשבע ארוחת ערב ואחר כך לונה הולכת לישון.

אני שואל האם היא כל הזמן בבית ומרינה מסבירה שבסופי שבוע, כשמיכאל נמצא, יוצאים לטייל. לונה מאוד אוהבת גני חיות, פארקים, ומוזיאונים. "וכשמיכאל איננו? היא כלואה בבית? לא יוצאת אפילו לחצר?". מרינה מחייכת ומסבירה שבשעות אחר הצהרים, הרבה פעמים הן יושבות באחת מהפינות שבחצר, שם הן משחקות או קוראות. מיכאל לא מוכן שלונה תצא מהבית בלעדיו.

אני שואל אם יצאו לחצר בשבועיים האחרונים ומרינה מסבירה שרוב הזמן היה קר. היא חושבת מעט ואז נזכרת שביום ראשון האחרון השמש זרחה וחיממה והן ישבו בחוץ. אני שואל אם היא הייתה ליד לונה כל הזמן ומרגיש שמרינה פתאום מתוחה ומסתכלת סביבה. "הגנן החדש היה, אז חלק מהזמן דיברתי איתו. התרחקתי קצת מלונה. תבין, בדרך כלל לונה לא נשארת בחוץ בלי השגחה. היו בעבר נסיונות חטיפה ומיכאל לא מוכן לקחת סיכונים".

לשאלתי, מדוע בכל זאת עזבה אותה, היא מושכת בכתפיה במבוכה. "לא יודעת. היו שומרים בסביבה והבחור היה ממש חמוד וחייך אליי. לא חשבתי שיכול לקרות משהו. תבין, אנחנו נמצאים במבצר. רוב הזמן אני כאן ולפעמים אני מרגישה מחנק. זו הייתה הזדמנות לדבר עם מישהו שהוא לא בן שבע, כמו לונה, וגם לא עם המאבטחים. כולם פה כל כך רציניים כל הזמן". אני מהנהן בהבנה, אומר לה שאולי יהיו לי שאלות נוספות ומשחרר אותה.

השיחות עם יתר אנשי הצוות לא הניבו מידע וביקשתי לסיים את היום. קראתי לבוריס וביקשתי שיבדוק לגבי זהות הגנן. לא ראיתי אזכור שלו ברשימת העובדים. אמרתי שאחזור מחר בבוקר וארצה לעשות סיור בבית.

דמותו של הגנן רדפה אותי. האם זה פנחס? יכולתי לבקש תיאור ממרינה, אבל מה הטעם? הוא בוודאי הגיע מחופש בדמות כלשהי. בכל זאת, התקשרתי לתחנה וביקשתי שיעמידו לרשותי את ירון כדי שיוכל לצייר קלסתרון לפי תיאור של מרינה.

חזרתי הביתה לארוחה טובה עם כוס יין, אבל לא הצלחתי להנות. חסר מנוחה, חיכיתי לבוקר שיבוא. מיכאל הקציב שבוע לסגירת החקירה ויום אחד כבר עבר.

יום החקירה השני

למחרת הגעתי עם ירון. כצפוי, השומר בכניסה סירב להכניס אותו. ביקשתי שיקראו לבוריס וכשהוא הגיע הסברתי לו במה מדובר. אחרי בדיקת פרטים ורישום, נכנסנו. בוריס הסביר שהוא ייצמד לירון עד שהוא ישלים את משימתו ואז ילווה אותו החוצה. רק אחר כך, יוכל לעשות איתי את הסיור בבית. רטנתי בחוסר נחת על בזבוז הזמן, אבל הבנתי שבקרב הזה הפסדתי.

קראנו למרינה והיא הצטרפה אלינו. ביקשתי שתשב ליד ירון ותתאר לו איך נראה אותו גנן. מרינה תיארה, ירון הפעיל את קסמיו ועל המסך הופיעה דמות. ככל שנוספו יותר פרטים, מרינה הנהנה, מידי פעם ביקשה לתקן פרט מסוים ולבסוף אמרה שזה הוא. ממש תמונה שלו. אני מסתכל על המסך וחושב ביאוש: פנחס קלאסי. אין משהו שיכול לבדל אותו. ממש מסוג האנשים שאתה חולף על פניהם ברחוב ולא נצרבים לך ברשתית. ליתר בטחון, אני מבקש מירון שיריץ זיהוי קלסתרון כשיגיע לתחנה ואני משחרר אותו.

בוריס אומר שהגיע המאבטח שהיה בתורנות ביום ראשון. אל החדר נכנס בחור שנראה כמו הכלאה בין ארנולד שוורצנגר וברוס ויליס. שרירן, גבוה ועם פרצוף זועף. מהר מאוד התברר לי שהזעף מחפה על תחושת חרדה. הוא מספר שביום ראשון, בשעות הצהריים המאוחרות הגיע הגנן עם הבן שלו. הגנן הסביר שהוא התחייב למיכאל על ביצוע עבודת גינון ומכיוון שהוא לא מרגיש טוב, הוא הביא את הבן. במקביל, הגיע משלוח גדול שהיה צריך לטפל בו. אני שואל אם זה משלוח מהסופר ונענה על ידי בוריס שמדובר במשהו שקשור לעסק ואין לו השלכה על החקירה. המאבטח מסביר שכשמגיע משלוח כזה הוא קורא לשני מאבטחים שאמורים לטפל בנושא. הם פתחו את השער, וכנראה שתוך כדי העיסוק שלהם במשלוח, הגנן הכניס את הבן שלו והלך לדרכו.

המאבטח המשיך: "אחרי שכולם הלכו, הסתכלתי מסביב ולא ראיתי את הגנן. הנחתי שהוא ויתר והלך. מאוחר יותר הגנן הגיע והסביר שבא לקחת את הבן שלו. אני הבנתי שעשיתי טעות שתעלה לי ביוקר. איך אוכל להסביר שנכנס מישהו ללא בידוק ורישום. הגנן, הבין שגם לו יש בעיה. הבן של הגנן הגיע והסביר לאביו שלא ניתן לבצע את המשימה. הגנן ואני החלטנו להתעלם מהביקור הזה ולא לבצע רישום כלשהו. הרי לא קרה כלום".

ברור לכולם שהמאבטח והגנן איבדו את עבודתם, וכשאני חושב על זה, אני מניח שגם מרינה שהשאירה את לונה ללא השגחה.

עכשיו מגיע גם הגנן שבאי רצון בולט מאשר את דברי המאבטח. אני מבקש מהגנן שיתקשר לבנו ויבקש ממנו להגיע. הוא נע בחוסר נוחות ומנסה להתחמק בטענה שהבן עסוק. מבט אחד מבוריס והוא נשבר: "זה לא באמת הבן שלי. זה בן של אחד השכנים. ביום ראשון, כשראיתי שאני לא מספיק לבצע את העבודה לפני שמיכאל חוזר ביום שני, פניתי אל השכן וביקשתי עזרה. הוא שלח אליי את הבן שלו. קיוויתי שאם אומר שהוא הבן שלי, נוכל לעבור בידוק פחות קפדני".

לדרישתי, הוא מטלפן אל השכן. הלה אומר שבנו נסע הבוקר לחופשה ממושכת בארצות הברית. אני מבין שהעלילה מסתבכת ומחליט לבקש עזרה של חוקר נוסף. איתן מגיע, אני מעדכן אותו ונותן לו רשימת משימות. אני מסתכל על השעון ורואה שכבר מאוחר. בעודי מתלבט אם יש טעם להתחיל בסיור בבית, מיכאל מתקשר לבוריס ומבקש ממנו לפזר את כולם.

חזרתי הביתה לארוחה טובה עם כוס יין, כרסמתי קצת מהאוכל, אבל לא הייתי רעב. היה ברור לי שגם הלילה לא ארדם והחלטתי שבמקום לחכות, חסר מנוחה לבוקר שיבוא, כדאי שאשב מול המחשב ואנסה לדלות מידע. אני מחפש לפי הזהויות השונות של פנחס ומגלה שאחת מהן שוהה בצרפת כבר שנה.

יום החקירה השלישי

הבוקר מגיע, אני חושב על כך שמיכאל הקציב שבוע לסגירת החקירה והיום השני כבר עבר. אני מגיע לבית בקיסריה ופוגש את בוריס. בשעה טובה, אפשר לעשות סיור בבית. מתחילים מקומת הכניסה ומגיעים עד הגג. הסיור נמשך זמן רב. יש שלוש קומות לבית והרבה חדרים. הסיור מתקדם ואני מתייאש. איך הוא הצליח לחדור את כל ההגנות? אולי זה הבן של השכן? אבל כשלונה הייתה לבד, הוא היה עסוק עם מרינה. משהו לא מסתדר לי.

הגענו לגג כשהטלפון שלי צלצל. איתן מבקש לעדכן אותי. הסיפור של הגנן אומת. איתן ביקש שיחת וידאו עם הבן. הוא נראה ממש כמו שירון צייר. הוא גם אישר את דבריה של מרינה. אני מבקש מאיתן לארגן שיחת וידאו נוספת, בנוכחות מרינה והמאבטח שהיה בתורנות ביום ראשון. ירון מתקשר ואומר שתוכנת הזיהוי לא מצאה התאמה ברישומים הפליליים. אני מחליט שהפעם פנחס לא יחמוק ממני ומבקש מירון להרחיב את החיפוש. אני מבקש מבוריס לחזור אל קומת הגג ונענה בשלילה. כעבור כמה שניות נשמע רעש של מסוק ואני מבין שהגיע אורח למיכאל. אל הגג נגיע מחר.

בינתיים נקבעה שיחת הוידאו שביקשתי. כינסנו את מרינה, את הגנן ואת המאבטח אל החדר שהוקצה לי. איתן קישר בינינו ועל הצג הופיע בחור שתאם להפליא את הציור של ירון. ברור שהוא ומרינה מכירים. הם מביטים זה בזו ומחייכים. אני שואל כמה שאלות ומקבל אישור למידע שהצטבר עד כה. הגרסאות של כולם תואמות. אני שואל את מרינה אם בשלב כלשהו, כשעדיין לא חזרה ללונה, הבחור לא היה לידה ונענה בשלילה על ידי שניהם. מרינה מסבירה שהוא ליווה אותה בחזרה למקום בו ישבה לונה והבחור מהנהן לאישור.

אני מתלבט מה לעשות עכשיו, כשירון מתקשר. הוא מצא התאמה ברישומי הצבא. הבחור שירת בשלישות ונשפט פעמיים על לבוש לא הולם. אני שואל את הבחור והוא פורץ בצחוק: "כן, שירתתי בשלישות והייתי די פרוע. בבסיס הסתובבתי בחולצה לא מכופתרת ובנעליים לא צבאיות. אחרי פעמיים שנשפטתי, הרס"ר התייאש והסתפק בנזיפות בתיק האישי. זו לא תקופה שאני גאה בה, אבל היא מאחוריי". השיחה הסתיימה ובוריס מצביע על השעון ומסביר שתם היום. ביקשתי שלמחרת יאפשר לי להגיע אל הגג וכמו כן יארגן לי שיחה עם לונה.

שוב חזרתי הביתה לארוחה טובה עם כוס יין ושוב כרסמתי קצת מהאוכל. היה ברור לי שגם הלילה לא ארדם. אני מתהפך מצד לצד ומנסה למצוא פרצות בגרסאות של כולם.

יום החקירה הרביעי

הבוקר מגיע, אני חושב על כך שמיכאל הקציב שבוע לסגירת החקירה והיום השלישי כבר עבר. אני מגיע לבית בקיסריה ומיד בוריס מתלווה אליי ואנחנו עולים לגג. את פנינו מקדמות קריאות עורבים ובוריס מסביר שבזמן האחרון יש כאן עורבים ומיכאל החליט להניח להם. הגג עצמו הוא בעצם משטח נחיתה להליקופטר. אין שם שום דבר מיוחד. לשאלתי, בוריס עונה שדלת הכניסה לגג נעולה באמצעות קוד שאותו מיכאל משנה מידי יום. גם שם אין סימני פריצה. אני כבר די מתוסכל. לא נשארו לי הרבה אפשרויות. אני שואל לגבי שיחה עם לונה ובוריס אומר שהוא יבדוק עם מיכאל. לאחר מספר דקות הוא מסביר לי שלונה לא מרגישה טוב היום, אבל מחר בבוקר אוכל לדבר איתה.

אני מבין שהיום הזה כבר אבוד ומחליט לחזור למשרד לסיעור מוחות עם איתן. אנחנו מנסים כיוונים שונים. אחד מעלה רעיון והשני מנסה להפריך או לאושש אותו. אנחנו מנהלים את הפינג פונג הזה במשך שעתיים ומעלים חרס בידינו. בלית ברירה אני מחליט לסגור את היום.

שוב חוזר הביתה לארוחה טובה עם כוס יין ושוב מכרסם קצת מהאוכל. על היין אני לא מוותר ומחליט לשתות כוס נוספת, בתקווה שתעזור לי להירדם.

יום החקירה החמישי

הבוקר מגיע, אני חושב על כך שמיכאל הקציב שבוע לסגירת החקירה והיום הרביעי כבר עבר.

את השיחה עם לונה ביקשתי לערוך בחצר. מרינה הצטרפה אלינו וישבנו על ספסל הנדנדה, שם ישבו ביום ראשון. הילדה, מכונסת בתוך עצמה, התיישבה בקצה הספסל וניכר שהיא חרדה. חייכתי את החיוך הכובש שלי, ניסיתי להקליל את האווירה והצעתי שנשחק. פניה של לונה אורו. היא ממש זרחה. קראתי למשחק משחק הניחושים. אני אשאל שאלה ולונה תצטרך לנחש את התשובה. במשחק הזה, מותר להיעזר בחבר וסיכמנו שמרינה תהיה החברה של שנינו. אני מתחיל: "נחשי איך קוראים לי". לונה מנסה: בוריס? יבגניי? אני מציע רמז ואומר שהשם שלי מתחיל באות אלף. לונה מחייכת ואומרת בביטחון: "אלכס!". אני מציע רמז נוסף: "השם שלי הוא שם של עץ". לונה מבקשת ממרינה לומר שמות של עצים. מרינה מחייכת ומצטרפת למשחק: אקליפטוס. לונה פורצת בצחוק ותווי פניה נרגעים. מרינה ממשיכה: ארז? אלון? לונה מסתכלת עליי, בוחנת את הבעות הפנים שלי וצועקת בחדווה: אלון. אני מוחא כפיים בהתלהבות ועכשיו לונה מבקשת שאנחש את שמה. אני מנסה: אלונה? נחמה? ולונה מתגלגלת מצחוק. לבנה? לונה מקפצת בהתרגשות ואומרת: "כן, זה בעברית. בבית קוראים לי לונה".

אני מחליט שאפשר להתקדם ומציע שנעשה הצגה. נשחק את מה שקרה בחצר ביום ראשון. לונה מסתכלת על מרינה שמהנהנת ואומרת: "טוב. אני אהיה לונה, מרינה תהיה מרינה ואתה תהיה הבחור שהיה כאן". אנחנו קמים מהספסל ומתנהלים לפי ההנחיות של לונה: "אתה תעמוד כאן, ליד העץ ומרינה ואני נגיע ונשב על הספסל". אנחנו נשמעים להנחיות ואז לונה אומרת למרינה לקום ולגשת אליי ואומרת לנו ללכת.

אני אומר לה שעכשיו היא השחקנית הראשית ואנחנו הקהל. לונה נכנסת לתפקיד. היא לוקחת את הטאבלט שהשארתי על הספסל ושוקעת בו. היא מסבירה לנו שהיא קוראת ספר. פתאום, היא מניחה את הטאבלט, מנופפת בידיה ואומרת שחם לה. היא מורידה בפראות את הצעיף הכרוך על צווארה ושומטת אותו על הספסל. עכשיו היא מפהקת ואומרת שהיא רוצה לנמנם קצת. מתיישבת לה בנחת על ספסל הנדנדה ועוצמת עיניים.

כמו בטרגדיה יוונית מתוזמרת היטב, נשמעות באוויר קריאות עורב. לונה פוקחת את עיניה ומצביעה בהתרגשות על העורב ומתנשפת. היא נראית במצוקה ומרינה מתקרבת אליה ומחבקת אותה. לונה נרגעת ואני שואל אותה האם העורב היה כאן ביום ראשון. היא מהנהנת בראשה ומצביעה על הצעיף. מרינה רואה שהילדה במצוקה ומודיעה שהמשחק נגמר ולונה צריכה לנוח. אני נפרד מהן לשלום ושוקע בהרהורים.

אני נזכר בסיפור מהמיתולוגיה היוונית על הנסיכה ארנה ששוחדה בזהב על ידי מינוס מלך כרתים ובגדה במולדת שלה. האלים הענישו אותה על החמדנות והפכו אותה לעורב שעד עצם היום הזה נמשך אל הנוצץ. סיפורי המיתולוגיה מתערבבים לי עם הפנטזיה והיא, מצידה, מתערבבת עם המציאות. אני יודע שזה נסיון נואש, אבל מחליט בכל זאת לבדוק האם העורבים נמשכים לחפצים נוצצים.

אני קורא לבוריס ושואל אותו אם הוא יודע איפה הקן של העורבים. הוא מסתכל עליי ולא מבין למה זה חשוב, בטוח שיצאתי מדעתי. אני מבקש שיתאזר בסבלנות ויענה לבקשתי. הוא מצביע על אחד העצים ואני שואל אם יש סולם. בוריס מודיע לי שהשתגעתי. לא מתעסקים עם עורבים. הם ידועים כציפורים נקמניות. מיכאל מצטרף אלינו ושואל על מה המהומה. אני מתחיל להסביר ומיכאל פורץ בצחוק: "אתה חושב שאחד העורבים לקח את המדליון? חטף ללונה מהצוואר? זה לא סיפורי אגדות?"

אני מספר לו על השיחה עם לונה: "יכול להיות שהמדליון נתלש כשלונה משכה את הצעיף. בוא נבדוק. מה יש להפסיד?" בוריס שוב מתערב עם סיפורי הנקמה ומיכאל עוצר אותו: "אני רוצה לבדוק, אבל אתה צודק. לא ניקח סיכון. תביא את הרחפן. נראה דרך המצלמה".

בוריס בטוח ששנינו השתגענו, אבל פקודה ממיכאל, היא פקודה שאסור לסרב לה. כעבור כמה דקות מעלים את הרחפן. העורבים יוצאים בצרחות מהקן, הרחפן מתקרב ואנחנו רואים את המדליון מונח לו בנחת בתוך הקן.

אני מאוכזב. פנחס שוב חמק מידיי.