מה האדם בלי זכרונותיו

מה האדם בלי זכרונותיו? מה קורה לאדם בלי זכרונותיו? מה קורה לאדם שלא זוכרים אותו?

נראה כאילו יש שתי דרכים להישכח: איבוד זכרון עצמי ומחיקה מהזכרון הקולקטיבי.

רצף הארועים והמחשבות שמלווה אותנו משלב מוקדם מאוד בחיים, הוא מארג זכרונותינו.

זכרונות ילדות, הבית בו גדלנו, הגן אליו הלכנו, המשפחה שלנו, החברים, האהבות כולל האהבות הנכזבות. כל פרט מהדברים האלה מייצר זכרון. לעיתים זכרון שמשפיע על עיצובנו; זכרון שקובע מי נהיה מכאן והלאה.

זכרון חיוכיה של אימי וגם זכרון חיוכיו של אבי, מלווים אותי לאורך כל החיים ומזכירים לי שאפשר, וצריך, להתמודד עם הקשיים.

זכרונות מסוימים מעלים בי חיוך ואילו זכרונות אחרים גורמים לעצב. יש גם כאלה שגורמים לכעס. את אלה, לשמחתי, אני שוכחת די מהר. מעין מנגנון פנימי שמגן עליי.

מתוך הזכרונות אנחנו שולפים סיפורים לספר לסובבים אותנו. לתאר מה היינו ומה עשינו.

אני זוכר משמע אני קיים.

קשה לי לתאר מצב בו זכרונותיי כולם נעלמים. התחושה היא תחושה של אבדן ושל תלישות. סוג של מוות. האדם שוכח את עצמו.

באחד מספריו של טרי פראצ'ט הוא מתאר מערכת בה מריצים הלוך ושוב את שמות המתים. כאשר האחראי על המערכת נשאל על כך, הוא אומר שאתה לא באמת מת, אם השם שלך חי וקיים.

זכרם של אנשים שעשו מעשים, טובים או רעים, והטביעו את חותמם על העולם, קיים לפרק זמן ארוך. לנצח? לא בטוח.

אני חושבת על האנשים שמקיפים אותי ויודעת שכל עוד הם כאן, גם אני כאן.