לילה סוער

לונה התעוררה למשמע קולות ורעשים. כבר כמה לילות ששנתה טרופה והיא אינה רגועה. מתעוררת מספר פעמים במשך הלילה ונרדמת שוב לאחר זמן רב. אבל הלילה הזה היה שונה. היה משהו מוזר באויר.

היא התעוררה עם תחושת מועקה ופקחה את עיניה לאפלה מוחלטת. אפילו פנסי הרחוב לא דלקו. פשוט מכת חושך. היא הדליקה את הפנס בטלפון וקמה אל החלון. אור הפנס בקושי פילח את החשכה. רוח הצליפה בעצים, וברקים ורעמים החרידו את חשכת הלילה. מרחוק, נצנצו אורות אדומים והאופק נצבע באדום, נראה ממש כמו מכת דם.

לונה ניסתה להבין מה רואות עיניה כאשר רעש נוראי נוסף לקקופוניה של אנקת הרוח. היא נרתעה כאשר בחלון פגע כדור פינג פונג. הסתכלה שוב החוצה והבינה שמול עיניה מתחוללת מכת ברד. אל האדום של הדם נוסף כעת הלובן הצחור של הברד שמכסה את הרחוב.

על הברד מתנהלים בכבדות ארבעה תנינים אימתניים. ניכר שהם סובלים מהברד המכה בהם, ולא פחות מכך, מהברד שמכסה את הרחוב. בראשה של לונה המחשבות מתרוצצות. מתנהל שם דו שיח:

"מה קורה כאן? מהיכן התנינים? אולי ברחו? מהיכן?"

"באמת? חושך מצרים, סערה, ברד בשיא הקיץ ואת מוטרדת רק מהתנינים?"

"כן, זו לא עיירה בפלורידה שתנינים טורדים את רחובותיה מפעם לפעם".

מחשבה רודפת מחשבה וראשה מתחיל לגרד. בתחילה, גירוד עדין, אבל עד מהרה היא מגרדת את הראש, על שפעת שיערו, בשתי הידיים ובמרץ רב. ממש מרגישה את הכינים הרוחשות בשיערה. כמעט קמה לקחת מספריים כדי לגזור את השיער, אבל היא מתאפקת. מה עוד יכול לקרות? כמו במענה לשאלתה, יללת זאבים מפלחת את הלילה. להקה שלמה מקיפה את הרחוב ומייללת בזעם, מחפשת את הירח שנחבא מעיניה.

לונה נושמת בכבדות, הפחד מתחיל לבעבע וכדי להעצים אותו, חפצים מתחילים להתנפץ בחדר השינה וברחבי הבית. היא חושבת שהיא מדמיינת, אבל אז הכד שעמד על השידה נופל עליה ומתנפץ לרסיסים. הכד פוצע אותה ועכשיו, כמוכת שחין, היא מתגרדת בכל הגוף. פתאום, כאילו יש גוונים לאופל, הכל נראה חשוך יותר. היא חוזרת לחלון ורואה שאת מעטה הברד, מכסה עכשיו שמיכה כהה. היא מסתכלת טוב יותר ונדמה לה שהשחור הרוחש הזה מגיע בלהקות עם הרוח.

היא מתיישבת חזרה על המיטה ומנסה להבין מה קורה כאן. הארועים מזכירים לה משהו, אבל היא לא יודעת מה. נושמת עמוק כמו שלמדה בשיעור המדיטציה ומנסה להשליט סדר במחשבותיה. המחשבות מתרוצצות והיא נזכרת באחד השיעורים בבית הספר היהודי בו היא לומדת. אולי זה היה לפני חג הפסח? היה משהו עם דם וכינים וחושך. מה זה היה? לאט לאט מחלחלת ההבנה. התנינים זה תחליף לצפרדעים. ממש זכרה שזו אחת הסברות. עוברת על הארועים ומוצאת את כל המכות. טוב, כמעט את כולן. לא היו כאן חיות מתות, אז כנראה שהדבר פסח עליה. אבל אז היא חושבת על החפצים שנשברו ונזכרת שזה אחד ההסברים למכה הזו. כאילו גם החפצים סבלו מהמכות.

ואז זה מכה בה. הייתה עוד מכה. מכת בכורות והיא הבכורה מבין אחיה. לא נותר לה אלא להמתין למותה. התקף החרדה מתגבר והיא מתקשה לנשום. הנה. הנה זה מגיע. ממש עכשיו. היא שומעת רחש נוסף ותוהה מה קורה עכשיו. האם יש עוד מכה ששכחה ממנה?

הדלת לחדרה נפרצת ואחותה נכנסת אל החדר ומדליקה את האור. "לונה? מה קרה כאן? השיער שלך נראה נורא. מתפרע לכל עבר. על הרגליים שלך יש כתמי דם. גרדת? ומה קרה לכד? הכד היפה שכל כך אהבת? למה ניפצת אותו לרסיסים?"

לונה מבולבלת. האם ניצלה ממכת בכורות? ומדוע אחותה לא מראה סימני בהלה כלשהם? היא לא חוותה את כל נוראות הלילה? היא קמה אל החלון. הרחוב נקי מברד ומחיות כלשהן, הלילה הוא ליל ירח בהיר ויפה. היא מנסה להסביר לאחותה מה קרה. אחותה ניגשת אליה, מחבקת אותה ומנסה להרגיע.

"אוי, לונה שלנו. בעלת החלומות. מה נעשה איתך?"