הדלת הסודית

רינה החליטה שהגיע הזמן לניקיון יסודי. אולי היה זה חג הפסח המתקרב, אולי האביב שפרץ לו ככה לפתע פתאום. היא כבר שנתיים בבית הזה ועד עכשיו הסתפקה בניקיון השבועי הרגיל. הבית שרכשה במיטב כספה לפני כשלוש שנים, היה בית כפרי די מבודד, בן שתי קומות. בקומה הראשונה: מטבח גדול ומאובזר, סלון מרווח ופינת אוכל מרווחת, סביב השולחן יכלו לשבת בנוחיות עשרים איש. וכמובן, שני חדרי שירותים. בקומה השנייה: ארבעה חדרי שינה ולכל אחד מהם חדר אמבטיה משלו. כן, אין ספק, רינה אהבה לארח. כאשר קנתה את הדירה שאלה את המוכר מדוע אין מרתף לדירה. הלה זע בחוסר נוחות ולבסוף ענה שאינו יודע. כך הוא רכש את הבית. רינה לא ייחסה לזה חשיבות.

היא החליטה לבצע את הניקיון בשלבים. שבוע אחד תקדיש לקומה העליונה ואחר כך תעבור לקומה הראשונה. כך, בנחת, ניקתה את חדרי השינה והאמבטיות. הקדישה יום לכל חדר. הזיזה את כל הרהיטים, ניקתה את המיטות והארונות. פיזרה עלי לבנדר לריח טוב וסיימה את השבוע במנוחה.

ביום ראשון, הסתערה על הקומה הראשונה. חשבה שהכי פשוט יהיה להתחיל בסלון. הפעם, החליטה, לא תוותר ותזיז גם את השידה העתיקה שרכשה עם הבית. השידה הייתה גדולה וכבדה ועד עכשיו נמנעה מלהזיז אותה. שינסה מותניים והחלה למשוך את השידה. קצת מצד ימין וקצת מצד שמאל. ככה, לאט לאט, קירבה את השידה למרכז הסלון. שתתה כוס מים כדי להרגע מהמאמץ ולנוח והביאה את חומרי הניקוי.

היא נגשה אל מאחורי השידה ונשמטה לה הלסת למראה הדלת שהייתה שם. כן, מתחת לשידה הייתה דלת נסתרת שרינה לא ידעה על קיומה. משכה בידית וניסתה לפתוח, אבל הדלת נעולה. איך תיכנס? היא נזכרה שפעם מצאה בדירה מפתח ישן שהניחה באחת המגירות. חיפשה את המפתח ולבסוף מצאה אותו בארון שבחדר השינה. חזרה אל הסלון והמפתח אכן התאים למנעול. אבל אז חשש מילא את ליבה. מי יודע מה אמצא שם? נראה ששנים לא נגעו בדלת הזאת. בטוח שחשוך ואפל שם ואולי מסתובבים שם עכברים או דברים גרועים יותר. לבסוף, לקחה פנס ולמרות החשש, סובבה את המפתח, פתחה את הדלת ונשאבה לעולם אחר.

אור הציף את הסביבה, שמי תכלת מעל ושמש זורחת. רינה המשיכה לרדת במדרגות. ירדה מרדגה ועוד מדרגה, החשש גדל ובצידו התמיהה: איך יכול להיות? הרי היא נמצאת מתחת לבית. ולאן נעלמו הקירות? כשהיא מסתכלת אחורה כדי לוודא שהמדרגות לא נעלמו, רינה המשיכה להתקדם עד שהגיעה לחוף ים. כן, כן חוף של ממש. אפילו שמשיה וכורסת ישיבה נוחה. הים היה כחול עמוק, כמו באגדות והחול היה זהוב ונעים למגע. רינה טובלת רגל בים, בטוחה שזה לא אמיתי, אבל הרגל נרטבת והמים חמימים ונעימים. מביטה שוב לאחור, רואה שהמדרגות עדיין שם, ומחליטה לבדוק שגם הבית שם. היא עולה במדרגות ומוצאת את הבית בדיוק במצב בו השאירה אותו. מציצה דרך דלת הסתרים ורואה את האור. רינה לא רגועה ומחליטה להתקשר למוכר. היא מתחילה לספר שהזיזה את השידה ומצאה את הדלת וגם את המפתח והוא קוטע אותה בבהלה: "הזזת את השידה? למה? היא הייתה שם בכוונה. ואיפה מצאת את המפתח? חשבתי שזרקתי אותו". רינה לא מאמינה למשמע אוזניה ודורשת הסבר. מדוע העלים את המידע?

המוכר נאנח ומתחיל לספר. "קניתי את הבית לפני כעשרים שנה מזוג קשיש וחביב שגר שם. השידה, כבר אז, הייתה באותו מקום. אני לא רציתי את השידה והם אמרו שאין ברירה. השידה היא חלק מהבית וזה המקום שלה. היה נראה לי קצת מוזר, אבל לא חשדתי בכלום. כאשר הגעתי אל הבית, אחרי שתהליך הקניה הושלם, הזוג הקשיש לא היה שם. מצאתי את השידה במרכז הסלון ואת הדלת שהייתה חבויה מתחתיה. הדלת הייתה סגורה ועל השידה היתה מעטפה. פתחתי את המעטפה ומצאתי מפתח ומכתב התנצלות והסבר. הם כתבו שהם בנו את הבית הזה קצת אחרי שהתחתנו וכאן גידלו את ילדיהם. אחרי שהילדים גדלו ועזבו, הם נותרו לבד. באחד הימים, כאשר חזרו הביתה, נדהמו למצוא את הדלת ואת המפתח. הבית לא היה פרוץ ודבר לא הוזז ממקומו. פשוט נולדה שם דלת. הם פתחו בחשש את הדלת וראו אור גדול. כאשר ירדו, מצאו חוף ים קסום. נרגשים, סיפרו על כך לילדים והזמינו אותם לביקור עם הנכדים. הבן הגדול חשש שקרה משהו להוריו. אולי איבדו את שפיות דעתם? הוא מיהר לביתם, נכנס ופתח את הדלת שהופיעה ברצפת הסלון. אפלה קידמה את פניו. אפלה ורעשים חשודים. הוא ירד רק כמה מדרגות ונתקל במזג אוויר סוער. רוחות, ברקים ורעמים וגשם זלעפות. הוא מיהר לעלות חזרה, נעל את הדלת, והודיע להוריו שהוא לא מוכן שישארו שם. הוא סיפר להם על מה שראה אך הם התעקשו שיש שם חוף ים קסום וסירבו לזוז. כך חיו שם עוד מספר שנים והמשיכו לפקוד את חוף הים הפרטי שלהם. אבל הבדידות הקשתה עליהם. הילדים והנכדים הפסיקו לבקר. לבסוף, החליטו למכור את הבית. נעלו את דלת הסתרים בפעם האחרונה וביקשו מהילדים לבוא כדי להזיז לשם את השידה שעמדה בפינה אחרת בסלון. בעצה אחת עם הילדים החליטו לא לספר על הדלת וכך מכרו לי את הבית."

רינה מקשיבה לסיפור ומתקשה להאמין למשמע אוזניה. זה נראה כמו אחד מספרי הפנטזיה שאהבה לקרוא. "לא היית סקרן? לא פתחת את הדלת?". "בוודאי. אבל גם את פניי קידמה אפלה. התעקשתי וירדתי עד סוף המדרגות, בטוח שאגיע אל החוף המובטח. במקום חוף הגעתי למקום סלעי, סחוף רוחות. נרטבתי מהגשם שירד שם. כאשר פניתי לחזור, נבהלתי. המדרגות נעלמו. התקדמתי בחשש עד שראיתי אותן. עליתי למעלה ויצרתי שלולית בסלון. מיהרתי לנעול את הדלת. החזרתי את השידה למקומה וזרקתי את המפתח. ידעתי שאין לי ברירה, אני חייב להישאר כאן. מסיבות אישיות לא יכולתי להכנס שוב לתהליך של מכירה וקניה של בית. אז החלטתי להדחיק ולהתעלם. כך חייתי כאן עשרים שנים ללא ארועים חשודים".

"אבל למה לא סיפרת לי? למה העלמת מידע?"

"אני מתנצל. לא ידעתי איך תקבלי את זה. למען האמת, אחרי כל כך הרבה שנים ללא ארועים חריגים, כבר לא הייתי בטוח באמיתות הדברים. תביני, למוח יותר קל לדחוק את מה שלא מתיישב עם המציאות וההגיון. זה הפך לזכרון מטושטש. אני ממליץ לך לנעול את הדלת, להחזיר לשם את השידה ולזרוק את המפתח."

רינה סיימה את השיחה והתלבטה מה לעשות. ידעה שכל מי שתתיעץ איתו, יגיד לה למכור את הבית ולצאת משם. אבל היא אהבה מאד את הבית. הוא ממש נתפר למידותיה. וחוץ מזה, מי יכול לוותר על חוף ים פרטי? היא הבינה שכל אחד עשוי לראות משהו אחר דרך הדלת. לכן רינה החליטה לשמור את סיפור הדלת בסוד. היא תכסה אותה כך שלא תיגלה לעיני האורחים שמגיעים אליה. אבל רוב הזמן היא לבד בבית ותוכל להנות מהחוף הקסום. כך תוכל להנות מכל העולמות.