צבע הרגש

קונצ'טה, קוני בפי חבריה, הייתה טטרוכרומטית ( Tetrachromat*).

כבר בהיותה ילדה ראתה את העולם דרך מנעד צבעים רחב. החברים כבר התרגלו שכשקוני אומרת: "תראו כמה גוונים של כחול יש בתמונה הזאת", הם רואים פשוט צבע כחול. מקסימום שניים שלושה גוונים. כך היה לאורך ילדותה. היא חיה בעולם אינסופי של גוונים שלפעמים המם אותה. בהיותה נערה, החלה לתת שמות לגוונים. ככה, בינה לבינה. ממילא אף אחד לא ראה את מה שהיא ראתה.

השינוי חל לאחר גיל ההתבגרות. למה שראתה עכשיו, לא היה אזכור במאמרים ובמחקרים מדעיים. למעשה, היה נראה שקוני מיוחדת במינה. באותו בוקר, חשבה שאביה עצוב, למרות שהוא חייך והתבדח. רק אחרי שיצא לעבודה היא ראתה שביחד איתו, יצאה עננת גוונים אפורים שאפפה אותו. היא מסתכלת על האם ורואה שאופפת אותה עננת גוונים כחולים המשרה תחושה של רוגע. קוני לא מבינה מה קורה, ואז אחיה הגדול נכנס למטבח, מחויך, אך אפוף בעננה אדומה. מבלי משים היא אומרת לו: "מה קרה ריקו? למה אתה כועס?". ריקו מסתכל עליה במבט תמה. הוא ממש השתדל להסתיר את זעפו ולא הבין איך קוני שמה לב. "למה את חושבת שאני כועס? לא אמרתי כלום" הוא רוטן. קוני, שקועה בסערת רגשות משלה, עונה לו: "מה זאת אומרת? אתה אפוף בגוונים גועשים של אדום. נכון, אמא?"

האם מסתכלת עליה ולא יודעת איך להגיב. ריקו הוא בחור שחום עור והצבע האדום לא ניכר בו. קוני מתוסכלת. "באמת אמא, איך את לא רואה? ריקו, אולי תסתכל במראה?". ריקו נאנח וחושב: מה קרה לה? לא מספיק שהיא ממציאה צבעים, עכשיו היא גם רואה אותי אפוף בעננת צבע? היכולת הזאת מטרידה אותו. "נו, קוני" הוא אומר בגיחוך "ובאיזה צבע אמא?". "אמא אפופה בכחולים רגועים. כנראה שהיא הספיקה לעשות מדיטציה בבוקר". "גם לאבא היה צבע?" "כן. משהו קרה כי הוא היה אפוף באפור. נראה עצוב".

לסתה של האם נשמטת. אמנם היא לא מזהה כעס אצל ריקו, אבל היא אכן רגועה בזכות המדיטציה, והאב אכן היה עצוב כי חבר טוב שלו, נפצע הבוקר בתאונת דרכים. איך יכול להיות שקוני הרגישה? הוא היה ממש מחויך. לא רצה לספר לילדים מה קרה, לפני שידע פרטים נוספים. "קוני, למה את מתכוונת כשאת אומרת שאנחנו אפופים בצבע? זה תמיד היה כך?" שואלת האם בדאגה. קוני מתוסכלת, פורצת בבכי ונמלטת לחדרה.

היא לא מבינה מה קורה לה וההתפתחות החדשה מלחיצה אותה. לאחר כמה דקות מגיעה האם ומנסה להרגיע אותה: "קונצ'יטה שלי, ספרי לי מה קורה לך". "אני לא יודעת אמא. אתמול העננים האלה לא היו ועכשיו פתאום כל אחד אפוף בעננה. איך אלך כך לבית הספר? את יודעת כמה נורא זה יהיה לראות את כולם אפופים בצבע? לדעת מה כל אחד מרגיש? ואני לא אוכל לדבר על זה. גם ככה יש כאלה שחושבים שאני משוגעת. אני רואה את המבטים". האם, מנסה להרגיע את קוני ואומרת: "אולי את רואה כך רק האנשים שאת אוהבת? מה דעתך שנעשה ניסוי קטן. נצא לרחוב ונראה מה קורה".

קוני מסתכלת באם במבט מלא תקווה ונענית לה. הן יוצאות ביחד לרחוב, קוני חבוקה בזרועות אמא ועיניה עצומות. במעלית לא פגשו אנשים והיא חרדה לקראת היציאה מהבנין. זו שעת בוקר וברחוב מסתובבים לא מעט אנשים. מי בדרכו לעבודה, מי בדרכו לבית ספר ומי בדרכו לסופר או לסידורים אחרים. קוני פוקחת את עיניה ונשנקת. היא מרגישה תחת התקפה. ענני צבעים מכים בה, כאילו אומרים: "רע לי", "טוב לי", "אני שונא את העולם", "אני מאוהבת". היא מתקשה לנשום והאם מרגישה שקוני במצוקה. היא מחבקת אותה חזק ואומרת לה: "בואי, קונצ'טה, נחזור הביתה ונתקשר לדוקטור סרחיו. נראה מה הוא אומר".

הדוקטור הקשיב בסבלנות לדברי האם. בתחילה התקשה להבין. גם בסוף ההסבר לא היה בטוח שהבין. מעולם לא נתקל בתופעה כזאת. מי חשב שלרגש יש צבע. הוא מבקש מהאם להגיע אליו עם קונצ'טה. קונצ'טה והאם יוצאות לדרך ואצל ד"ר סרחיו, בוקה ומבולקה. ערימות ספרים שהוצאו מהמדפים, מונחים על השולחן. חלקם פתוחים, חלקם סגורים. במחשב, הדפדפן עמוס לשוניות פתוחות. הדוקטור, חסר מנוחה, עובר מספר ללשונית ומלשונית לספר ולא מוצא אזכור לתופעה. הוא שקוע באחד הספרים כשאל החדר נכנסות קונצ'טה ואמא שלה. קוני מרגישה כאן בבית. ד"ר סרחיו הוא כמו דוד אהוב. היא מסתכלת עליו ואומרת: "אתה נראה מבולבל. זה נראה ממש כמו מלחמת רגשות".

"מה שלומך קוני? ספרי לי מה קורה. ספרי הכל". וקוני משתפת: "אני לא יודעת איך זה קרה. קמתי בבוקר והתארגנתי כרגיל. לא הרגשתי משהו מיוחד עד שהגעתי למטבח וראיתי את אבא. בהתחלה חשבתי שאני רואה מטושטש. הכל היה מרוח כזה ואז אבא אמר שלום ויצא. ממש ראיתי את כל האפורים יוצאים איתו והמטבח נרגע. רציתי לשאול את אמא אם גם היא ראתה ושמתי לב לכחולים המרגיעים שהקיפו אותה". "תארי לי מה בדיוק את רואה, קוני. אם את יכולה, ציירי לי על הלוח" מבקש הדוקטור. הוא ניגש ומצייר דמות על הלוח. "הנה, נניח שזו אמא. מה את רואה?" היא מקיפה את הדמות במעין עננה כחולה ומורחת קצת את הצבע, כדי לטשטש את הקוים החדים. לוקחת צבע תכלת וחוזרת על התהליך. היא בוחנת את התמונה ומבינה שחסר משהו.

היא מרגישה צורך להסביר: "אצל כל אחד העננים נראים שונים. אצל אבא, הם נראו שמוטים כאלה. כמו מישהו שהתעייף או מישהו עצוב. אצל ריקו, העננה האדומה לא הפסיקה לזוז. אפילו חשבתי שהיא תתפוצץ עליי". "ואצלי?" "אצלך יש מלחמה. כאילו שהצבעים מנסים לסדר את עצמם ולא מצליחים. אתה יכול לעזור לי דוקטור? זה פשוט נורא כשיש הרבה אנשים. אני לא יכולה ללכת ככה לבית ספר". הדוקטור אובד עצות. הוא מבין את המצוקה של קונצ'טה, אבל אין כל אזכור לתופעה כזאת. ליבו יוצא אליה, גלגלי המוח עובדים במרץ. קוני ממש רואה עשן יוצא מראשו וקצת לאחר מכן מכה הברק: "יש לי רעיון קוני. בואי ננסה. יכול להיות שעדשת פולארויד תעזור".

הוא רואה את מבטי התמיהה של קוני ומסביר: "עדשת פולארויד היא עדשה מקטבת. היא מסננת את קרני האור. בעצם, מפצלת אותן ורק חלק מהקרניים עוברות את העדשה. בואי ננסה. הנה, נסי את משקפי השמש שלי. יש בהם עדשות פולארויד".קוני מרכיבה את המשקפיים ופתאום העולם נעשה רגוע יותר. העדשות מסננות את כל רעשי הרקע ומאפשרות לה לראות את הרופא או את אמא כמעט בלי העננות המקיפות אותם. דוקטור סרחיו מחייך ואומר: "בואו, נלך אל האופטיקאי כאן. יש לו מגוון של משקפי פולארויד". קונצ'טה, חמושה במשקפי השמש של הדוקטור, יוצאת מהמרפאה. היא עדיין רואה את העננות המקיפות את האנשים, אבל הן כבר לא מאיימות. הכל רגוע יותר.

אצל האופטיקאי, דוקטור סרחיו מבקש מגוון של משקפי פולארויד. דרגות הקיטוב שונות מעדשה לעדשה. לאחר מספר נסיונות, קונצ'טה מחייכת: "הי דוקטור, הצבעוניות שלך נעלמה. אמא גם אצלך נעלמה העננה וגם אצל האופטיקאי". היא יוצאת מהחנות ומסתכלת על האנשים מסביב. כולם נראים רגיל. היא חוזרת בדילוגים לחנות ואומרת: "אמא, אני יכולה לקבל כמה זוגות כאלה? לכל זוג מסגרת בצורה ובצבע אחרים. זה יהיה להיט". האם מרוצה ומסכימה בחיוך וקונצ'טה חושבת בינה לבינה: עכשיו אוכל ללכת לבית ספר ולהסתובב עם החברות, בלי שיכו בי כל הצבעים. ואם בכל זאת ארצה לדעת איך מרגיש מישהו, אוכל להסיט לשניה את המשקפיים.

היא מחייכת בממזריות. סופסוף תדע מה אמיליו מרגיש.

——————————————————————————————

*המונח מגיע מיוונית. טטרה = ארבע, כרומה = צבע. היכולת לראות אינספור גוונים של צבע כתוצאה ממבנה עין המאפשר ראייה ארבע מימדית של צבעים. תופעה נדירה. בבני אדם היא קיימת בעיקר אצל נשים.