אבודים בחלל, פרק ג'

שנה, שנה שאנחנו חיים כאן. חווינו הרבה תהפוכות ובכל זאת נראה כאילו מעט מאד השתנה.

במשך השנה הזאת הגדלנו את שטח היישוב. הביולוגים והזואולוגים החליטו לנסות להחיות את הדוגמיות שהובאו מכדור הארץ. הפרה הראשונה הייתה נפל. אבל מהר מאוד המומחים התגברו על הבעיה וכך "נולדו" לנו מספר פרות וגם שור. עכשיו יכולנו להגדיל את העדר והיה צריך לדאוג למקום מרעה. אחת לחודש, לאחר בדיקה מעמיקה של השטח, הרחקנו את הגדר המקיפה אותנו והגדלנו את היישוב. כך יכולנו גם לפתח את החקלאות.

לאורך התקופה הזו ליבי ואני שמנו לב שנוצר קשר בין יוליוס להלנה. כאשר שאלתי אותו אם קורה משהו ביניהם הוא חייך ואמר: "כן, רציתי לשתף אתכן. למרות השוני הגדול בינינו, הלנה ואני גילינו שיש לנו הרבה מהמשותף. עכשיו החלטנו לבקש יחידת דיור ולחיות ביחד". כל כך שמחתי בשבילו. ידעתי שהוא אהב אותי לאורך השנים, אבל אני אהבתיו כאח.

וכך, התנהלו חיינו בין המשימות השונות לבין חיי חברה שהתפתחו ביישוב. היו סדנאות כתיבה וציור, היו ערבים של משחקי טריוויה ושל שירה בציבור. הרגשנו שעל יסוד מה שלמדנו וחווינו בכדור הארץ, אנחנו מפתחים כאן תרבות משלנו. הקמנו אפילו מקהלה ותזמורת קטנה. עם החי שמסביבנו לא היה לנו מגע. היו עדיין את הנהמות הליליות אבל לא ראינו את הקנטאורים ואת אנשי הזאב. באחד המפגשים החברתיים, הוחלט שצריך לתת שם לארץ שלנו. כמובן שהרבה שמות נזרקו לחלל והחלו ויכוחים. ואז סמנתה הציעה: "בבל. אני חושבת שזה מאוד מתאים. יש כאן ריבוי שפות וריבוי דעות. מי שזוכר משהו מלימודי הספר הקדוש, יודע על מה אני מדברת".

הסתכלתי עליה בפליאה. בדורנו, היו מעט מאוד אנשים שהכירו את הספר הקדוש. לרוב היו אלו אנשים המאמינים בקיומו של הבורא. מכיוון שהחינוך שלנו בבית כלל הכל. למדנו גם את הספר הקדוש. ההורים אמרו לנו שקוראים לו תורה ועדיין ישנם אנשים שחיים לפי הספר הזה. מכל מקום, זכרתי את סיפור בבל ובעיקר את אחריתה והסברתי שזה לא מתאים. גילינו צד לוחמני בסמנתה. היא לא השתכנעה והתעקשה שזה השם המתאים לנו. כך הוחלט ששמה של המושבה שלנו יהיה בבל.

אחרי כמה חודשים, ליבי ואני ישבנו ביחד לנוח מעמל היום ולתכנן את יום המחר, כאשר הלנה התפרצה לביתנו: "יוליוס לא כאן? ראיתן אותו? שמעתן משהו ממנו?" ליבי ואני החלפנו מבטים. ידענו שקשה מאוד להוציא את הלנה משלוותה. ברור שקרה משהו. "הוא יצא בבוקר עם אחד מרכבי השטח. אמר שהוא הולך לבדוק שטח נוסף מעבר לגדר ושלא אחכה לו לארוחת צהריים. זה דבר שבשגרה אצלו ולכן לא הופתעתי. אבל שעת הצהריים חלפה מזמן, עוד שעתיים השמש תשקע. הוא לא חזר ולא עונה למכשיר הקשר שלו. אני לא יודעת מה לעשות. אני חוששת שקרה לו משהו".

החלטנו לאסוף מספר אנשים ולצאת לחיפוש עם רכבי שטח נוספים, כאשר ברקע החשש מהחשיכה המתקרבת. הדמיון שלי החל להשתולל. בתחילה, חששתי שהתהפך עם הרכב אבל אז מצאנו את הרכב תקין ושלם. מכשיר הקשר הפועל נמצא ברכב, אך ליוליוס אין זכר. בהמשך הדרך, אחד הגששים ראה עקבות. היה נראה שאדם וסוס הלכו זה לצד זה. לא רצינו לחשוב על המשמעות. עכשיו כבר היה ברור שהשתלטנו על שטח רב מדי. כנראה שהתקרבנו לאזור המחיה של הקנטאורים ואם כך, גם לאנשי הזאב.

התפתח דיון קצר וסוער בקשר להמשך החיפושים. הלנה כמובן רצתה שנמשיך לבדוק וליבי ואני תמכנו בה. השאר אמרו שכמעט החשיך. אנחנו חייבים לחזור ליישוב לפני החשכה. מחר נצא עם שחר לחיפושים נרחבים. הלנה תלתה בנו מבט של תחנונים, אבל לפני שהספקנו להגיב, דון צעק: "תראו, שם. מעבר לעיקול. זה יוליוס ולצידו זוג קנטאורים. נראה שהם משוחחים זה עם זה". הסתכלנו בפליאה. משוחחים זה עם זה? איך הם מבינים זה את זה? וזאת בהנחה שלקנטאורים יש יכולת דיבור.

יוליוס והמלווים שלו ראו אותנו. יוליוס רץ לעברנו. כאשר התקרב אלינו, עם חיוך מאוזן לאוזן, הבנו שאפשר להרגע. הלנה רצה אליו והוא חיבק אותה. "יש לי הרבה דברים לומר וגם לג'וזפה וג'וליה, זוג הקנטאורים שאיתי. אני יודע שיש לכם הרבה שאלות, אבל אני מציע שנחזור כולנו ליישוב ונאפשר לצמד לספר את הסיפור לכולם". בהינו בו, עשרות שאלות מציפות אותנו, אבל הבנו שהוא צודק. עלינו לרכבי השטח, דון עלה לרכב של יוליוס וחזרנו ליישוב כאשר בעקבותינו השלישייה המוזרה.

אנשי היישוב יצאו לקראתנו והחל בליל דיבורים. כרגיל, יוליוס השקיט את הרחש, ביקש כמה דקות להתארגנות והציע שנפגש בעוד חצי שעה ברחבת המפגשים. כאשר התכנסנו כולנו, יוליוס פתח ואמר: "אני אתן הקדמה קצרה ואז אעביר את רשות הדיבור לג'וזפה וג'וליה. יצאתי היום כדי לבדוק את האפשרות להרחבת שטח היישוב. כשהתרחקתי מהיישוב, גיליתי שטח מרעה גדול ובו מפוזרות מעין סככות. אחר כך הבנתי שהן נועדו להגנה מהגשם. יצאתי מהרכב, התקדמתי רגלית ואז ראיתי את הקנטאורים. ראיתי שהם מסתכלים עליי בחשש ולא ידעתי איך לנהוג. ג'וזפה פתר את הבעיה כאשר התקרב אליי בצעד איטי. הוא הציג את עצמו ואני לא האמנתי למשמע אוזניי. הוא מדבר? אני מבין את מה שהוא אומר? מה קורה כאן? הוא הציע שנפרוש לאחת הסככות ונדבר ביחד. אני הנהנתי בראשי והוא קרא לג'וליה שתצטרף אלינו. אני מציע שעכשיו ניתן לו לדבר והוא יסביר הכל".

השתררה דממה בקהל. מה כבר יכולנו לומר? המתנו למוצא פיו של ג'וזפה שהתמקם לו בנוחיות והחל לדבר בקול עמוק: "אני ג'וזפה וזו בת זוגי ג'וליה. אוכלוסיית העולם הזה כוללת שלושה גזעים: הדינוזאורים, הקנטאורים ואנשי הזאב. למדנו לחיות זה בצד זה בשלום. כאשר אתם הגעתם, הגיע גזע נוסף ולא ידענו איך לנהוג. הדינוזאורים, כמנהגם, התעלמו. אנשי הזאב נהמו, בעיקר בלילות, מתוך מטרה להגביל את שטח המחיה שלכם. אנחנו החלטנו לחקור אתכם ממרחק ולנסות להבין את שפתכם. יש לנו מעין תרגומונים שיכולים לפענח מבנים לשוניים וכך, בנינו את היכולת לתקשר איתכם. אני בעצם מדבר בקנטאורית והתרגומון משמיע את דבריי בשפתכם. כמובן, כאשר אתם מדברים, התרגומון משמיע לנו את הדברים בשפתנו. המלאכה הושלמה רק לפני מספר ימים ולפני שהחלטנו איך לגשת אליכם, יוליוס הגיע אלינו. אנחנו מתנצלים שהדאגנו אתכם, פשוט שקענו בשיחה ולא שמנו לב איך הזמן עובר עד שג'וליה אמרה שבטח דואגים לו. החלטנו לבוא איתו ולספר לכם את סיפורנו ואת סיפורו המיוחד של העולם הזה. ג'וליה?"

כעת ג'וליה החלה לדבר בקול מוזיקלי ובאינטונציה מתנגנת, כאילו היא פורטת על כלי כלשהו: "מה שאספר לכם עכשיו, הוא העבר של המקום הזה. האבות המייסדים דאגו שהסיפור יעבור לאורך שרשרת הדורות. תמיד היו מספרי סיפורים שזה היה תפקידם. לשמר את מורשת העבר ולצרף אליה את סיפורי ההווה, עבור הדורות העתידיים. אני עצמי, מספרת כזאת. וכך אומרת המסורת:

ראשית היו הדינוזאורים. הם הגיעו לכאן כאשר תם שלטונם בכדור הארץ. כך, אומרת האגדה, בבת אחת הם נכחדו מכדור הארץ והתממשו כאן. אין לנו הרבה קשר איתם. הם חיים בחלק של הכוכב שהוא מעבר לקניון שחוצה אותו לשניים. מאז ומעולם היה הסכם שבשתיקה שהם שם ואנחנו כאן. בניגוד לדינוזאורים, אין הוכחות לגבי קיום הקנטאורים בכדור הארץ. המסורת שלנו אומרת שכאשר חדלו להאמין שם בקיומנו, התממשנו כאן. תמיד היינו תבוניים, אבל כאן התפתחנו ובמשך השנים, פיתחנו שפה ויכולות נוספות. מיפינו את פני הכוכב.

המסורת אומרת שהאבות המייסדים פגשו את הדינוזאורים. לצערנו, לא השתמר תיעוד כלשהו של המפגש. לאורך הדורות, גברה האמונה שאבותינו ואבות הדינוזאורים שחיים כאן היום, לא הצליחו להבין זה את זה או להסכים זה עם זה. כיום, אנחנו חושבים שהתפתח מעין הסכם שבשתיקה. הם שם ואנחנו כאן.עברו מספר שנים ולפתע התממשו כאן אנשי הזאב. ממש כאן, בטריטוריה בה חיו אבותינו. נראה שגורלם היה דומה לגורלנו. כאשר חדלו להאמין בקיומם בכדור הארץ, הם התממשו כאן.

עכשיו היה צורך לחלק את הטריטוריה וללמוד לחיות זה עם זה. לפחות לנסות. המסורת אומרת שהיו גם חיכוכים אבל היא לא מפרטת. סך הכל, למדנו לחיות ביחד. לפני כשנה, אתם נחתתם כאן. מכיוון שזכרונות האבות המייסדים, מכדור הארץ כללו סיפורים על יצורים הדומים לכם, הנחנו שעוד מין נכחד שם והתממש פה". התגובות לא אחרו לבוא: "יצורים? מין נכחד? על מה את מדברת?".

ג'וזפה חייך את החיוך העקום שלו והציע שנפרוש לשנת הלילה. הוא הבין שהיה עלינו לעכל הרבה. החלטנו לקבל את עצתו. בנוסף החלטנו שנקים משלחת שתצא אל ארץ הקנטאורים ותעמיק את הקשר ואת הידע. איש לא דיבר על אנשי הזאב.

למחרת בבוקר יוליוס, ליבי ואני יצאנו לארץ הקנטאורים. הצטרפו אלינו דון ומיגל, הקסנולוגים. כאשר התקרבנו לשטחם, יצאו לקראתנו ג'וזפה וג'וליה. הם ביקשו שנשאיר את רכב השטח ונצטרף אליהם. היה משהו במבע עיניה של ג'וליה שגרם לי לשאול אם יש בעיה. היא רק חייכה וכיוונה אותנו אל אחת הסככות. כאשר התמקמנו שם, ג'וליה דיברה: "אתמול בלילה, כאשר חזרנו לכאן, התפתח דיון בין החברים בהנהלת המושבה שלנו. לא כולם אהבו את יצירת הקשר איתכם וחששו מאוד מהביקור שלכם כאן. הבטחנו להם שתשאירו את הרכב שלכם מחוץ למושבה, ובשלב זה, תהיו מוגבלים לישיבה בסככה. כמובן שנדאג לכם לאוכל ומים. במשך היום יבואו חברים נוספים. אנחנו ממש רוצים שנשכיל ללמוד ולהכיר אחד את השני".

ראיתי שיש עדיין משהו שהיא לא מספרת לנו ואז ג'וזפה אמר: "תראו, יש משהו נוסף. בבוקר הגיעה לכאן קבוצה של אנשי זאב. הזכרון הקולקטיבי שלהם כולל סיפורים על רדיפות שלהם שבוצעו על ידי אנשים בכדור הארץ. הם מאוד לא מרוצים מהגעתכם ומיצירת הקשר איתכם. אני מקווה שהרגענו אותם. לקראת צהריים, יגיע לכאן הזוג שמוביל את כל עדת הזאבים. אני מבקש שתקבלו אותם ללא דעות קדומות כדי שנוכל לדבר בנחת".

כמובן שהנהנו בהסכמה. הם ביקשו שנספר להם על ההיסטוריה שלנו בכדור הארץ ובעיקר על הנסיעה לכאן. ליבי לקחה את רשות הדיבור. היא סיפרה על ההתפתחויות שהובילו לנסיעה הזאת ותיארה את כל המסע שלנו בחלל. יוליוס הסביר על הנסיון שלנו להתיישב כאן ואמר שנשמח לשמוע עוד על קנטאוריה. בעיקר על המצב היום. הקסנולוגים ואני, פשוט בהינו בכולם. נראה לי שלא היה דבר בלימודים של דון ומיגל שהכין אותם למפגש עם יצורים מהמיתולוגיה. ואני? אני כרגיל הקשבתי לכולם ובחנתי את הנאמר וגם את מה שלא נאמר. הייתי קצת אבודה בחלל. ג'וזפה החל לדבר ואני הקשבתי.

"אני מבין שאצה לכם הדרך ואתם רוצים לדעת מה קורה כאן ועכשיו. אני מציע שעד ארוחת הצהריים נספר לכם על המושבה וננסה גם לשלב מפגשים עם חברי קהילה נוספים. אחרי ארוחת הצהריים, יגיעו אנשי הזאב. אני מציע שתתנו להם לנהל את המפגש. אני יודע שהם חוששים מכם ומבין שהחשש הוא הדדי. בואו נתקדם לאט".

הצמד פתח עכשיו בסיפור על החיים במושבת הקנטאורים, הם דיברו לסירוגין, כשהם משלימים אחד את השני:

"המושבה מונה כיום מאות פרטים. עברנו כאן תקופות קשות במאבק מול איתני הטבע וספגנו אבדות קשות, לאורך הדורות. בשנים האחרונות ישנה רגיעה והקהילה שלנו מתחילה לגדול. אני מציע שתתעלמו מכל מה שאתם זוכרים מסיפורי המיתולוגיה שלכם. עברנו כאן לא מעט תהפוכות במרוצת השנים. אנחנו מתפרשים היום על פני שטח גדול. הקמנו כאן מעבדות מחקר, כמו זו שפיתחנו בה את התרגומונים. אנחנו צמחוניים, אז התעמקנו בפיתוח של גידולים שונים. הדור הצעיר לומד בשעות הבוקר. בדרך כלל מתכנסים בסככה המיועדת לכך. הם לומדים על העבר וגם על ההווה. אחרי הצהריים הם מתפזרים לשעות משחק ודהירה בשטח הפתוח. הבוגרים עוסקים כאן בעבודות שונות. חלקנו מלמדים, חלקנו מבלים את זמנם במעבדות המחקר, וחלקנו עוסקים בתחזוקה שוטפת. צריך לבדוק את הגידולים השונים וצריך לבדוק ולתקן את הסככות. יש לנו גם פרטים שאוהבים לנגן ומנעימים את זמננו בערבים".

בפתח הסככה, עמדו עכשיו שני קנטאורים שהגיל ניכר בהם. לפי התגובות של ג'וזפה וג'וליה, הבנו שהם רוכשים להם כבוד רב. "תכירו את אלדו ואנצו. הם זקני השבט". היה מתח באוויר והרגשנו צורך לקום ולקוד קידה. להפתעתנו, צמד הישישים פרץ בצחוק. המתח השתחרר באחת. הסתבר שהם היו מחוץ לסככה והקשיבו לשיחה שלנו. כנראה שהיו מרוצים כי השיחה איתם הייתה נינוחה.

הגיעה שעת ארוחת הצהריים. הארוחה כללה ירקות ופירות טריים וטעימים שאת חלקם לא הכרנו. בסיום הארוחה הקנטאורים יצאו להתרעננות קצרה ואנחנו שוחחנו בינינו. כעבור זמן מה, אלדו ואנצו חזרו. הם אמרו שהם ילוו אותנו במהלך השיחה עם צמד אנשי הזאב שכבר הגיעו.

לסככה נכנסו שני אנשי זאב שנראו כאילו נשלפו הישר מהמיתולוגיה הנורדית. אנצו הציג אותם: "תכירו את אולף ולוקי, נציגי השבט הנורדי. יש גם שבט יווני, אבל הם לא שלחו נציגים. סיפרנו להם את כל הידוע לנו עליכם ואנחנו מבקשים שתקשיבו להם". אולף החל לדבר:

"המסורת שלנו מספרת על עבר לא טוב עם בני האנוש. אבותינו נהגו להסתובב בארצות סקנדינביה בחופשיות עד שהחלו לרדוף אותם ולנסות להכחיד אותם. כפי שאתם יודעים, זן שעומד להיכחד בכדור הארץ, מגיע לכאן. כנראה שיש חוק שימור הזנים. השילוב עם הקנטאורים לא היה פשוט. התקשינו לקבל אותם. לא הבנו את השילוב הזה של אדם וסוס. בוודאי שלא אהבנו את חלק האדם בקנטאור, אבל מהר מאוד הבנו שהקנטאורים שונים מכם ושילבנו כוחות. סוכם על טריטוריות נפרדות ולמרות שאנחנו אוכלי בשר, הם מחוץ לתחום עבורנו. אנחנו חיים באזור שיש בו מערות והקהילה שלנו מונה אלפי פרטים. לא אפרט עכשיו את אורח חיינו. אם תימצאו ראויים, נזמין אותכם אלינו. ארצנו נקראת ליקאון".

"ליקאון?" התפרץ דון. "ליקאון זה לא איש הזאב הראשון? מלך יווני שזאוס הפכו לזאב?"צמד הזאבים חייך לראשונה והסתכל בהערכה על דון. נראה שהם לא ציפו להכרות עם עברם. "נכון. השבט היווני התממש כאן לפנינו וכך כינה את המקום. כאשר אנחנו הגענו, הבנו שיש בינינו הרבה מהמשותף. אימצנו את השם וחלקנו את אותה טריטוריה. עכשיו אנחנו רוצים לשמוע מה כוונותיכם. האם יגיעו לכאן עוד אנשים?"

הטון בו נאמרו הדברים היה לוחמני ולא נעם לאוזננו. הסתכלנו על יוליוס. ידענו שאם מישהו שיכול לפוגג את המתח, זה הוא. "אני מניח שסיפרו לכם את כל סיפור המסע שלנו, אז לא אלאה אותכם עם כל הסיפור. הגענו לכאן כי חשבנו שהמקום דומה לכדור הארץ ורצינו ליצור יישוב חדש. לא היינו מודעים לקיומם של יצורים תבוניים כאן. זו הייתה הפתעה נעימה. מאז שהגענו, לא הצלחנו ליצור קשר עם כדור הארץ. אין לנו מידע לגבי משלחות נוספות שיצאו. אני יודע שהיו בתכנון, אבל דובר גם על מקומות אחרים. אנחנו נשמח מאוד להתאקלם כאן איתכם. שטח מחיה לא חסר כאן ואני בטוח שנוכל להסתדר".

חשבתי שיוליוס מגלה אופטימיות יתרה. במוחי רצו אינספור התרחשויות ואף אחת מהן לא ניבאה טובות. מכיוון ששעת הערב קרבה, ביקשנו לחזור ליישוב שלנו. אולף ולוקי ליוו אותנו. הם אמרו שהתרשמו לטובה והם ינסו לשכנע את הקהילה שלהם שניתן לחיות ביחד.

זו הייתה תחילתה של ידידות נפלאה…

המשך יבוא…