החיים בתוך קומקום

קיבלתי קומקום יפה במתנה. אהבתי את הקומקום החדש ונהגתי לצפות בו שעות. הקומקום היה שקוף ודמיינתי איך זה יהיה לגור בו. דמיינתי עד שנשאבתי לתוך הקומקום וחיי השתנו.

התעוררתי במקום משונה. הכל היה קטן. גם אני. כאילו שתיתי משיקוי הפלאים של אליס. הייתי ממש מבולבלת. לא הבנתי מה קורה. תבינו, היתה לי דירת שלושה חדרים מרווחת. היו בה סלון, חדר אורחים וחדר שינה. היה לי מזגן לחימום ולקירור. היה לי מטבח גדול. פתאום, הצטמצם עולמי. טוב, הוא לא נהיה צר כעולם נמלה, אבל בכל זאת, הכל התכווץ לחדר אחד. חדר שיש בו אח! בפינת השטיח רבצה חתולה ג'ינג'ית שלא יכול להיות שהיא שלי. אני הרי אלרגית לחתולים. הו, אלוהים, אני לא יכולה להיות סגורה עם חתולה במקום סגור וקטן כל כך. אני מתחילה כבר להרגיש קוצר נשימה. והחתולה? פוקחת עין תורנית, מתמתחת ומגרגרת בהנאה. היא ניגשת אליי בצעד עצל, מתחככת ברגל שלי ומחכה לליטוף.

פתאום, זרם של מים שוטף אותי. אני מסתכלת ורואה את בעלי. מנופפת בידי, צועקת לו שיפסיק והוא מתעלם. לא רואה ולא שומע, עוד מעט ילחץ על המתג, ומה יקרה לי אז? אני קמה בבהלה, מסתכלת מסביב ורואה שבין האח לקיר יש דלת. אני פותחת את הדלת ומגלה פינה נסתרת שהמים לא חדרו אליה. מעין חדר אטום בתוך הקומקום. אפילו כסא היה שם ומאוורר קטן. נכנסתי וסגרתי את הדלת. שמעתי שזרם המים פסק וכבר רציתי לצאת, אבל החלו רעמים. הרגשתי שהכל רועד והבנתי שהמים בקומקום רותחים. כעבור דקה השתרר שקט ואני התלבטתי מה לעשות. עברה עוד דקה ודלת החדרון נפתחה. הצצתי החוצה בחשש. להפתעתי הכל נראה כמו מקודם. הכורסא, האח, החתולה היו במקומם והכל היה יבש.

ישבתי בכורסא, לקחתי ספר והתחלתי לקרוא. החתולה התיישבה על ברכיי ואני ליטפתי אותה. שקעתי בהרהורים וחשבתי מה יקרה לי עכשיו. מה יהיה כשארצה לאכול או לשתות? ללכת לשירותים? בכלל, היו לי חיים טובים מחוץ לקומקום ורציתי אותם חזרה.

התחלתי להרגיש קוצר נשימה. התקף החרדה נבנה לאיטו ועכשיו הציף אותי. נופפתי בידיים וברגליים, נשמתי בכבדות ואז שמעתי קול:

"נילי? נילי? את שומעת אותי? נילי? מה קורה? את לא מרגישה טוב? אני מזמין אמבולנס".

המילים חדרו את מעטה הערפל שאפף אותי, הרגשתי זרועות חזקות שמחבקות אותי ולא הבנתי מה קורה.

"נילי!!! נילי שלי, בבקשה תתעוררי. דברי אליי".

פקחתי את עיניי בקושי כשאני עדיין מתנשפת בכבדות. מצאתי את עצמי על הכורסא בסלון הבית, חבוקה בזרועותיו של אבי, בעלי.

"הקומקום" מלמלתי, "הקומקום".

אבי הסתכל עליי בתמיהה. לא מבין מה הבעיה עם הקומקום ואיך הוא קשור להתקף החרדה שלי.

"אתה לא מבין. הקומקום. אני הייתי בתוך הקומקום. לא ידעתי איך לצאת משם. אני לא רוצה את הקומקום הזה. אתה שומע? צריך לזרוק אותו. להשמיד אותו".

אבי רק מחבק אותי חזק יותר ומלטף אותי.

"בסדר נילי. נקנה קומקום חדש. העיקר שחזרת אליי".